תמונת חיים שכיחה, קטנה לכאורה, יכולה לשמש צוהר להבנת אחד המאבקים העמוקים בקיומנו האנושי והרוחני. אדם עומד במטבח ביתו ושוטף כלים. רעייתו נכנסת, פותחת לפניו את ליבה ומבקשת לשתף אותו באירוע שעבר עליה במהלך היום, בחוויה, בחשש או בשמחה. הבעל אינו מתעלם. הוא ממשיך לשטוף, מניד בראשו ומפטיר מדי פעם "כן, אני שומע" או "נכון". הוא משוכנע שהוא פועל כראוי: הוא מבצע מטלה חיונית לבית ובד בבד מקשיב. ובכל זאת הרעייה מרגישה מתוסכלת, בודדת ופגועה, ואומרת בכאב: "אתה לא איתי. אתה לא נותן לי את הלב".
וצריך עיון, שהרי במישור המכני הבעל "היה שם" וספק אם החסיר מילה אחת. על מה אפוא התרעומת? התשובה היא ההבחנה בין שמיעה אקוסטית להקשבת הלב. הזולת, ובייחוד בקשר זוגי, אינו מבקש רמקול. הוא מבקש נוכחות. הוא רוצה לדעת שבארבע אמות אלו, ברגע זה, מחשבתו ורגשו של האדם מופנים אליו כולם. כשהידיים בכיור והמחשבה בעבודה, בטרדות או במשימה הבאה, מתרחש פיצול: הגוף במטבח והנפש במקום אחר. זה "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם" (ירמיהו יב, ב) ו"בפיו ובשפתיו כִּבְּדוּנִי ולבו רִחַק ממני" (ישעיהו כט, יג). לרעייה, נוכחות חלקית כזו קשה לפעמים מהיעדרות גמורה, כי היא מציגה מראית עין של קשר ותוכה ריק. הזולת מרגיש מיד אם קיבל את הלב עצמו או רק שאריות של תשומת לב.
כדי להעמיק, נעבור ליחס שבין אב לבנו, משל מרכזי בחכמת המוסר. ניקח שני תרחישים של אותה פעולה גשמית.
בראשון, ילד קטן חוזר מהגן ובידו ציור שהשקיע בו שעות. האב יושב שקוע בעיתון או בטלפון. הילד ניגש, מושיט את הנייר ואומר: "אבא, תראה מה ציירתי". האב, בלי להרים עיניים, נוטל את הציור, מפטיר "יפה מאוד, חמוד", מניח אותו על השולחן ושב לקרוא.
בשני, הילד נכנס עם אותו ציור בדיוק. האב מניח מיד את מה שבידו, מסתובב אליו בכל גופו, מביט בעיניו, מחייך, נוטל את הציור בשתי ידיו ושואל בהתרגשות: "מי זה כאן? איזה צבעים נפלאים בחרת! רואים שהשקעת בכל לבך".
מבחוץ אין הבדל: הציור עבר מיד ליד ונאמרו מילות שבח. בפנים, ההבדל כהבדל שמים מארץ. בתרחיש הראשון האב קיבל את החפץ ודחה את הילד. הציור לא היה עבור הילד דף עם כתמי צבע. הוא היה מכתב אהבה, גשר ופנייה לשותפות ברגש. כשהאב קיבל את החפץ בלי לתת את לבו, הילד חווה דחייה, ולמד שמעשיו אינם חשובים ושנוכחותו מטרד קל בסדר יומו של אביו. בתרחיש השני האב אינו מתרשם מערכו האמנותי של הציור, שהרי אינו זקוק לו. מה שממלא אותו שמחה הוא רצונו של הבן, תשומת הלב והחיבור הנפשי שהשקיע. מכאן הלימוד: בכל קשר של אהבה, בין איש לאשתו, בין אב לבנו ובין אדם לחברו, העיקר אינו המתנה או הפעולה עצמה אלא הלב המלובש בתוכה. אם נוטלים את הלב מן המעשה, נשאר שלד בלי בשר ורוח.
התבוננות בנפש האדם מגלה שיש בה "מכ"ם" עדין ומדויק, המזהה עד כמה העומד מולנו נוכח. אפשר לשחק הקשבה מבחוץ: להנהן, להשמיע קולות הסכמה ואף להשיב תשובות הגיוניות. אך הזולת חש כמעט מיד שמחשבת שותפו מוסחת.
הסיבה הראשונה היא שפת הגוף והמבט, שהרי הלב מנהיג את האיברים. כשהלב אינו נוכח המבט נעשה זגוגי, הבעות הפנים נעלמות, קצב הדיבור משתנה והתגובות מגיעות באיחור או במכניות. העין היא חלון הנפש, וכשהנפש אינה בבית החלון ריק.
הסיבה השנייה נעוצה במהות הקשר עצמו, כפי שאמר שלמה המלך ע"ה: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים – כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כז, יט). כשם שהמביט במים רואה בהם את פניו, כך הלב מגיב כנגד הלב העומד מולו. אם לבו של האחד פתוח, חם ונוכח, לבו של השני מתעורר כנגדו. אם לבו סגור או נתון במקום אחר, השני פוגש "קיר אטום", והיעדר התהודה יוצר תחושה מיידית של זרות וצינה.
כשפיזור הדעת נעשה שגרה בקשר הבין-אישי, התוצאות קשות. ראשית נשחקים האמון והקרבה, שכן הזולת מבין שאין לו מקום אמיתי בעולמו הפנימי של חברו. שנית נוצרת סגירות רגשית, כי הזולת מפסיק לשתף, שהרי שיתוף מול אדם "לא נוכח" מוליד אכזבה ותחושת זלזול. ולבסוף הקשר מוּשטח ומידרדר לניהול טכני-לוגיסטי (מי קונה, מי אוסף, מי משלם), ואובדים בו החיות והחום. טרגדיה זו אינה נובעת בהכרח מרשעות, אלא לרוב מחוסר מודעות ומהרגל לנהל כמה משימות נפשיות בבת אחת. האדם סבור שהוא "מרוויח זמן" כששוטף כלים ומקשיב יחד, ובפועל הוא מפסיד את המשאב היקר ביותר בקשר, נתינת הלב.
מדוע הקדמנו את הזוגיות וההורות לדיון ביחס שבין האדם לקדוש ברוך הוא? משום שהקשר הבין-אישי הוא המראה והמעבדה של הקשר הרוחני. קל לאדם להונות את עצמו ביחסיו עם הבורא. הקב"ה אינו מופיע מולנו בבשר ודם, אינו עוצר אותנו באמצע התפילה לומר "אתה לא איתי", ואינו מביע פגיעה כשאנו מברכים "שהכל" בחיפזון תוך כדי לבישת המעיל. מפני שהוא ארך אפיים ואין תגובה אנושית מיידית, נוח לאדם לחיות באשליה שהכול כשורה. המפגש האנושי אינו מאפשר אשליה כזו. שם התגובה מיידית, וחוסר הנוכחות משתקף בעיניים דומעות, בתרעומת מוצדקת או בהתרחקות.
לכן הדוגמאות מן החיים הבין-אישיים הן משל בהיר לנמשל הגדול. הכלל "דעלך סני לחברך לא תעביד" (שבת לא ע"א) חל גם כאן: הבעל שנפגע כשאשתו אינה מקשיבה לו, והאב שמתעצב כשבנו מתייחס אליו כמובן מאליו, כיצד יכולים לנהוג כך כלפי אביהם שבשמים? כיצד אפשר לעמוד לפני מלך מלכי המלכים, לומר שבח ותחינה ומחשבתנו במסחר ובסדר היום? כך כבר ביארה התורה שהתפילה היא "עבודה שבלב" (תענית ב ע"א), ו"רחמנא ליבא בעי" (סנהדרין קו ע"ב). ולא בכדי נאמר "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" (דברים ו, ו), ו"כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" (שמואל א טז, ז).
מכאן שהכוונה בתפילה נדרשת הלכה. הרמב"ם כתב: "כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה" (הלכות תפילה ד, טו), והסביר: "איזו היא הכוונה? שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה" (שם, טז). וכן בשולחן ערוך: "המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המילות שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאילו שכינה כנגדו" (אורח חיים צח, א). וכבר שנינו: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש", ו"חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו לבם למקום" (ברכות ל ע"ב).
יש כאן גם הכשרה. היכולת להיות נוכח, לאסוף את המחשבה, לסגור את הגירויים ולהקשיב בכל הלב, היא כושר נפשי אחד. מי שאינו מאמן את "שריר הנוכחות" ביחסיו עם בני אדם לא יוכל לגייס אותו פתאום כשהוא פותח את הסידור. ולהפך: מי שמתרגל לתת את הלב לבני ביתו, לראות אותם באמת ולחוש אותם, מפתח נפש עדינה וקשובה, ולנפש כזו יש הכלים להיות נוכחת, להתרגש ולמסור את הלב לאביה שבשמים. גם כבוד אשתו הוא חלק מכך: "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו" (בבא מציעא נט ע"א), ו"טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב" (כתובות קיא ע"ב), כלומר חום הפנים הוא נתינה של ממש.
וצריך עיון, שהרי במישור המכני הבעל "היה שם" וספק אם החסיר מילה אחת. על מה אפוא התרעומת? התשובה היא ההבחנה בין שמיעה אקוסטית להקשבת הלב. הזולת, ובייחוד בקשר זוגי, אינו מבקש רמקול. הוא מבקש נוכחות. הוא רוצה לדעת שבארבע אמות אלו, ברגע זה, מחשבתו ורגשו של האדם מופנים אליו כולם. כשהידיים בכיור והמחשבה בעבודה, בטרדות או במשימה הבאה, מתרחש פיצול: הגוף במטבח והנפש במקום אחר. זה "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם" (ירמיהו יב, ב) ו"בפיו ובשפתיו כִּבְּדוּנִי ולבו רִחַק ממני" (ישעיהו כט, יג). לרעייה, נוכחות חלקית כזו קשה לפעמים מהיעדרות גמורה, כי היא מציגה מראית עין של קשר ותוכה ריק. הזולת מרגיש מיד אם קיבל את הלב עצמו או רק שאריות של תשומת לב.
כדי להעמיק, נעבור ליחס שבין אב לבנו, משל מרכזי בחכמת המוסר. ניקח שני תרחישים של אותה פעולה גשמית.
בראשון, ילד קטן חוזר מהגן ובידו ציור שהשקיע בו שעות. האב יושב שקוע בעיתון או בטלפון. הילד ניגש, מושיט את הנייר ואומר: "אבא, תראה מה ציירתי". האב, בלי להרים עיניים, נוטל את הציור, מפטיר "יפה מאוד, חמוד", מניח אותו על השולחן ושב לקרוא.
בשני, הילד נכנס עם אותו ציור בדיוק. האב מניח מיד את מה שבידו, מסתובב אליו בכל גופו, מביט בעיניו, מחייך, נוטל את הציור בשתי ידיו ושואל בהתרגשות: "מי זה כאן? איזה צבעים נפלאים בחרת! רואים שהשקעת בכל לבך".
מבחוץ אין הבדל: הציור עבר מיד ליד ונאמרו מילות שבח. בפנים, ההבדל כהבדל שמים מארץ. בתרחיש הראשון האב קיבל את החפץ ודחה את הילד. הציור לא היה עבור הילד דף עם כתמי צבע. הוא היה מכתב אהבה, גשר ופנייה לשותפות ברגש. כשהאב קיבל את החפץ בלי לתת את לבו, הילד חווה דחייה, ולמד שמעשיו אינם חשובים ושנוכחותו מטרד קל בסדר יומו של אביו. בתרחיש השני האב אינו מתרשם מערכו האמנותי של הציור, שהרי אינו זקוק לו. מה שממלא אותו שמחה הוא רצונו של הבן, תשומת הלב והחיבור הנפשי שהשקיע. מכאן הלימוד: בכל קשר של אהבה, בין איש לאשתו, בין אב לבנו ובין אדם לחברו, העיקר אינו המתנה או הפעולה עצמה אלא הלב המלובש בתוכה. אם נוטלים את הלב מן המעשה, נשאר שלד בלי בשר ורוח.
התבוננות בנפש האדם מגלה שיש בה "מכ"ם" עדין ומדויק, המזהה עד כמה העומד מולנו נוכח. אפשר לשחק הקשבה מבחוץ: להנהן, להשמיע קולות הסכמה ואף להשיב תשובות הגיוניות. אך הזולת חש כמעט מיד שמחשבת שותפו מוסחת.
הסיבה הראשונה היא שפת הגוף והמבט, שהרי הלב מנהיג את האיברים. כשהלב אינו נוכח המבט נעשה זגוגי, הבעות הפנים נעלמות, קצב הדיבור משתנה והתגובות מגיעות באיחור או במכניות. העין היא חלון הנפש, וכשהנפש אינה בבית החלון ריק.
הסיבה השנייה נעוצה במהות הקשר עצמו, כפי שאמר שלמה המלך ע"ה: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים – כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כז, יט). כשם שהמביט במים רואה בהם את פניו, כך הלב מגיב כנגד הלב העומד מולו. אם לבו של האחד פתוח, חם ונוכח, לבו של השני מתעורר כנגדו. אם לבו סגור או נתון במקום אחר, השני פוגש "קיר אטום", והיעדר התהודה יוצר תחושה מיידית של זרות וצינה.
כשפיזור הדעת נעשה שגרה בקשר הבין-אישי, התוצאות קשות. ראשית נשחקים האמון והקרבה, שכן הזולת מבין שאין לו מקום אמיתי בעולמו הפנימי של חברו. שנית נוצרת סגירות רגשית, כי הזולת מפסיק לשתף, שהרי שיתוף מול אדם "לא נוכח" מוליד אכזבה ותחושת זלזול. ולבסוף הקשר מוּשטח ומידרדר לניהול טכני-לוגיסטי (מי קונה, מי אוסף, מי משלם), ואובדים בו החיות והחום. טרגדיה זו אינה נובעת בהכרח מרשעות, אלא לרוב מחוסר מודעות ומהרגל לנהל כמה משימות נפשיות בבת אחת. האדם סבור שהוא "מרוויח זמן" כששוטף כלים ומקשיב יחד, ובפועל הוא מפסיד את המשאב היקר ביותר בקשר, נתינת הלב.
מדוע הקדמנו את הזוגיות וההורות לדיון ביחס שבין האדם לקדוש ברוך הוא? משום שהקשר הבין-אישי הוא המראה והמעבדה של הקשר הרוחני. קל לאדם להונות את עצמו ביחסיו עם הבורא. הקב"ה אינו מופיע מולנו בבשר ודם, אינו עוצר אותנו באמצע התפילה לומר "אתה לא איתי", ואינו מביע פגיעה כשאנו מברכים "שהכל" בחיפזון תוך כדי לבישת המעיל. מפני שהוא ארך אפיים ואין תגובה אנושית מיידית, נוח לאדם לחיות באשליה שהכול כשורה. המפגש האנושי אינו מאפשר אשליה כזו. שם התגובה מיידית, וחוסר הנוכחות משתקף בעיניים דומעות, בתרעומת מוצדקת או בהתרחקות.
לכן הדוגמאות מן החיים הבין-אישיים הן משל בהיר לנמשל הגדול. הכלל "דעלך סני לחברך לא תעביד" (שבת לא ע"א) חל גם כאן: הבעל שנפגע כשאשתו אינה מקשיבה לו, והאב שמתעצב כשבנו מתייחס אליו כמובן מאליו, כיצד יכולים לנהוג כך כלפי אביהם שבשמים? כיצד אפשר לעמוד לפני מלך מלכי המלכים, לומר שבח ותחינה ומחשבתנו במסחר ובסדר היום? כך כבר ביארה התורה שהתפילה היא "עבודה שבלב" (תענית ב ע"א), ו"רחמנא ליבא בעי" (סנהדרין קו ע"ב). ולא בכדי נאמר "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" (דברים ו, ו), ו"כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" (שמואל א טז, ז).
מכאן שהכוונה בתפילה נדרשת הלכה. הרמב"ם כתב: "כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה" (הלכות תפילה ד, טו), והסביר: "איזו היא הכוונה? שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה" (שם, טז). וכן בשולחן ערוך: "המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המילות שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאילו שכינה כנגדו" (אורח חיים צח, א). וכבר שנינו: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש", ו"חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו לבם למקום" (ברכות ל ע"ב).
יש כאן גם הכשרה. היכולת להיות נוכח, לאסוף את המחשבה, לסגור את הגירויים ולהקשיב בכל הלב, היא כושר נפשי אחד. מי שאינו מאמן את "שריר הנוכחות" ביחסיו עם בני אדם לא יוכל לגייס אותו פתאום כשהוא פותח את הסידור. ולהפך: מי שמתרגל לתת את הלב לבני ביתו, לראות אותם באמת ולחוש אותם, מפתח נפש עדינה וקשובה, ולנפש כזו יש הכלים להיות נוכחת, להתרגש ולמסור את הלב לאביה שבשמים. גם כבוד אשתו הוא חלק מכך: "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו" (בבא מציעא נט ע"א), ו"טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב" (כתובות קיא ע"ב), כלומר חום הפנים הוא נתינה של ממש.
