מאמר רביעי ואחרון בסדרה "סגירת וולוזין - פרשת נעילתה של אם הישיבות".
בסוף כל המשאים ומתנים, המחלוקות והניסיונות להחזיק את המקום, הגיעה פקודה שאי אפשר היה להתווכח עמה בבית המדרש. בחודש שבט תרנ"ב נסגרה ישיבת וולוזין. תלמידיה נדרשו לעזוב, וראשיה איבדו את המקום שבו עמדו במשך שנים ללמד ולהנהיג. כעת נותר לברר מה מספרים המקורות על הרגע הזה, וכיצד צריך לקרוא את ההסברים שניתנו לו.
הסגירה לא ביטלה את הוויכוח; במובן מסוים היא פתחה אותו. בשביל מי שראה את הגזירה מבחוץ, הייתה זו תוצאה של דרישות שלא התקבלו. מי שחי בתוך הישיבה זכר גם את המחלוקת. בני המשפחה זכרו את מחלת הנצי"ב ואת הדברים שאמר. הפקידים כתבו את נימוקיהם בלשון שלהם. כל אחד מן המקורות מאיר חלק מן הפרשה.
היום שבו נאלצו לצאת
מירסקי מביא תיאור של פקידים ושוטרים שהגיעו אל הישיבה, קריאת הוראת הממשלה, פינוי בית המדרש והוצאת ספרי התורה והספרים. הוא מביא גם מקורות שאינם מסכימים על היום המדויק בחודש. אפשטיין, ב"מקור ברוך", אומר שאינו יכול לציין את מספר היום, אבל זוכר שהסגירה הייתה בשבוע של פרשת בא.[1]הפרט שהוא זוכר הוא מכתב הנצי"ב שנשלח למחרת הסגירה אל גבאי הישיבה. תאריך המכתב צוין באמצעות המילים "כלה גרש יגרש אתכם". אין צורך להוסיף על המילים האלה. אדם שהנהיג בית מדרש עשרות שנים מודיע למחזיקים בו שתלמידיו גורשו, ומשתמש בפסוק מן הפרשה כדי לציין את זמן הכתיבה.
לצד הזיכרונות נמצא גם צו הגירוש שהתפרסם ב"חקירה". הוא מורה למנוע מן הנצי"ב, רבי חיים ברלין ורבי חיים סולובייצ'יק לשהות בפלך וילנה במשך שלוש שנים. הסגירה נגעה אפוא לא רק לתלמידים ולבניין, אלא גם להרחקת האנשים שיכלו להמשיך את הנהגתו.[2]
עדות רבי חיים ברלין
רבי חיים ברלין השאיר עדות על הדברים שאמר לו אביו סמוך לפטירתו. הוא מתאר את מסירות נפשו של הנצי"ב על כך שלא יוכנסו לימודי חול אל הישיבה, את צערו על סגירתה ואת האזהרה שהטיל עליו להבא. העדות מייחסת לדברי האב גם את ההבחנה בין קודש לחול ואת החשש שעירובם יפגע בלימוד הקודש.[3]זאת עדות בעלת משקל רב. היא נמסרה בידי בן תלמיד חכם גדול, המבקש לשמר את צוואת אביו. אין סיבה לדחות אותה מפני שהיא אינה בנויה כדו"ח מנהלי. ובה בעת, היא אינה מבקשת לפרט את כל התכתובות שבין משרדי הממשלה. עניינה הוא דברי הנצי"ב לבנו וההוראה שביקש למסור באמצעותם.
השאלה העולה ממנה היא כיצד מתיישבים הדברים עם ההסכמות המצומצמות שנידונו במאמר השני. אפשר לדון בהבדל בין פשרה שנעשתה כדי לקיים את הישיבה לבין עמדה שנמסרה לאחר שנראה לאן הובילה ההשתדלות; אפשר לדון בהבדל בין סוגי לימודים והיקפם. אין להציג אפשרות כזאת כאילו נאמרה במפורש בעדות. זו הצעת פירוש, שהקורא צריך לדעת להבחין בינה לבין נוסח המקור.
סיבה אחת או כמה סיבות?
הדו"ח השלטוני שפורסם מצרף את המשבר בהנהגה לטענות על אי־קיום דרישות הלימודים והפיקוח. מחברי המאמר ב"חקירה" מציעים לראות בשני התחומים גורמים שפעלו יחד. שטמפפר, לעומתם, נתן חשיבות מרכזית למשבר הפנימי בהסבר מניעי השלטון.[4]כאן מועילה הבחנה פשוטה. יש שאלה מה ביקשו הפקידים להשיג; יש שאלה באיזה נימוק משפטי או מנהלי השתמשו; ויש שאלה על איזה דבר ראשי הישיבה לא היו מוכנים לוותר. שלוש השאלות קשורות, אבל התשובה לאחת מהן אינה חייבת להיות התשובה המלאה לשתיים האחרות.
ייתכן שמשבר פנימי גרם לרשויות להחליט שיש להתערב, ושדרישות חינוך נתנו להן מסגרת להתערבות. ייתכן שהשיקולים השתלבו בדרך אחרת. מכל מקום, מן החומר שנבדק אין הצדקה להעמיד את כל האירוע על עצם ידיעת הרוסית, וגם אין הצדקה למחוק את עניין לימודי החול מן ההחלטה. המסמכים מזכירים אותו, והנצי"ב ראה בו עניין הנוגע לצורת הישיבה.
גם הביטוי "הנצי"ב סגר את הישיבה" דורש דיוק. הפקודה באה מן השלטון. אחריותו של הנצי"ב הייתה בבחירה שלא לקבל מתכונת שלפי הבנתו לא אפשרה להמשיך את המפעל כישיבה. אלה שני מעשים שונים: כפיית הסגירה מצד הרשויות, ועמידה על גבול מצד ראש הישיבה. כדאי לשמור על ההבדל כדי להבין גם את הגזירה וגם את מסירות הנפש.
החובות נשארו
אחרי הפינוי נשארו התחייבויות כספיות. ב"מקור ברוך" מתואר הצורך לתת לתלמידים הוצאות דרך, והנצי"ב נאלץ לצאת ולבקש עזרה בתשלום חובות. אפשטיין מספר שבחודש אב תרנ"ב התארח הנצי"ב בביתו בפינסק במסגרת הנסיעות הללו.[5]מירסקי מביא מכתב אחר של הנצי"ב, מכ"ז באדר תרנ"ב, ובו הוא מזכיר את הגירוש מפלך וילנה ואת רצונו לעלות לארץ ישראל. מה שעיכב אותו היו החובות שלקח לצורך הישיבה. מבחינתו, הוראת הממשלה לא פטרה אותו מן האחריות לאנשים שהלוו כסף כדי להחזיק את הלומדים.[6]
יש בפרט הזה משהו שמרחיב את דמות מסירות הנפש. קל לזכור את רגע ההכרעה הגדול. קשה יותר לראות את העבודה שאחריו: נסיעות, בקשות, התחייבויות וחשבון עם מלווים. הנצי"ב נשא בעול הזה גם לאחר שלא נשאר לו בית מדרש בוולוזין להיכנס אליו.
הוא נפטר בוורשה בכ"ח באב תרנ"ג. מירסקי מזכיר את הספד רבי חיים ברלין ואת המילים "יהיו מפתחות מסורות לך". דימוי המפתחות התאים לכאבם של אנשים שראו את הדלתות נעולות, ולאדם שחייו היו קשורים בפתיחתן לתלמידים.
וולוזין אחרי תרנ"ב
הישיבה לא נעלמה לתמיד באותה סגירה. מירסקי מתאר את פתיחת המקום מחדש בתרנ"ה כבית תפילה, ואת שיעוריו של רבי מאיר נח לוין. בהמשך חזר רבי רפאל שפירא והתקבצו סביבו תלמידים. הפעילות נמשכה בתקופות נוספות, אם כי המקום לא חזר למעמד שהיה לו בימי הנצי"ב.[7]ראיה מרגשת להמשך הקיום נמצאת במכתב רבי אהרן וואלקין מתרצ"ז. הוא מחה נגד השמועה שהישיבה כבר בטלה מן העולם, וביקש שלא להפסיק את התמיכה בה. במכתבו נזכרים צמצומה של הישיבה, מחלת רבי יעקב שפירא ומאמצי בנו, רבי חיים וואלקין, להגדיל את חבורת התלמידים. וולוזין הייתה אז מוסד שנאבק על קיומו, אבל עדיין הייתה מוסד חי.
מה נשאר מן הפרשה
מירסקי מביא לצד מכתב רבי אהרן וואלקין גם מכתב תמיכה של רבי חיים עוזר גרודזנסקי. יש חשיבות לעצם העובדה שגדולי תורה עוד פנו לעזרת המקום שנים רבות אחרי הסגירה המפורסמת. הם לא ראו בשם וולוזין זיכרון הראוי להספד בלבד, אלא ישיבה שאפשר וצריך להחזיק. כשקוראים את הפרשה מתוך הסיפור על תרנ"ב, קל לשכוח את הבחורים שישבו בה לאחר מכן. המכתבים מחזירים אותם לתמונה: גם הם נזקקו לרב, לבית מדרש ולתומכים, וגם לימודם היה חלק מתולדות וולוזין. ההמשך היה צנוע מן העבר, אבל היה לו ערך בפני עצמו.סיפור הסגירה נשמר בעולם התורה כסיפור של עמידה על צורת הישיבה. המקורות מאפשרים לתת לעמידה הזאת עומק נוסף: היא התרחשה אחרי ניסיונות להגיע להסדר, בתוך משבר הנהגה ובצל חשדנות ממשלתית. הידיעה הזאת אינה מפחיתה מן המחיר ששילם הנצי"ב. היא מבהירה כמה דברים היה צריך לשאת יחד.
וולוזין השאירה אחריה גם דרך של החזקת תלמידים, חיי לימוד ושאיפה לגדלות בתורה. תלמידיה נשאו את מה שקיבלו למקומות אחרים, והספרים שנותרו מראשיה המשיכו להילמד. השער שננעל בתרנ"ב היה שערו של בית מדרש מסוים. התורה שנלמדה בו כבר הייתה בידיהם של אנשים רבים, ואותה לא היה אפשר לפזר בפקודה.
מקורות למאמר הרביעי:
[1] מירסקי, "ישיבת וולוזין", מוסדות תורה באירופה בבנינם ובחורבנם, עמ' 74 ובהערה 11; מקור ברוך, חלק ד, פרק נ, סעיף ב, עמ' 2026–2028. הסתירה בתאריכים מובאת כאן במכוון, בלי להכריע על סמך הזיכרונות בלבד.
[2] Friedman and Sasson, Hakirah 34 (2023), pp. 85–87. המקור מצוין כאוסף וילנה של ייווא, ארכיון ועד הישיבות, תיק 722.
[3] שם, עמ' 98. המחברים מפנים לצילום כתב היד ברבן של כל בני הגולה, חלק א, עמ' 396. הדברים מצוינים בעדות כמי שנאמרו בכ"ו באב תרנ"ג.
[4] שם, עמ' 88–100; פתיחת פרק הסגירה של שטמפפר במהדורה האנגלית, הזמינה ב־Cambridge Core. יש להפריד בין תרגום המסמך לבין הסברי החוקרים.
[5] מקור ברוך, חלק ד, פרק נא, סעיף א, עמ' 2029–2030.
[6] מירסקי, שם, עמ' 76, המביא מתוך הרב אליהו ברוך פייבלזון, "האמת והשלום", הפלס, תרס"ג, עמ' 129.
[7] מירסקי, שם, עמ' 77–81. המכתב מתרצ"ז מובא בעמ' 79–80. תיאור המשך הפעילות בסדרה אינו מחקר מלא של כל גלגולי הישיבה עד השואה.
