תחיית המתים בקומה החמישית - מזמור לתודה

זקנו הארוך נח על חזהו, קמטי הגיל חרשו את פניו, ועיניו, עמוקות ונבונות, האירו. מולו ישב נער, בלורית מתריסה מעל ראשו, מכנסי ג'ינס קצרים ופרומים, רגל על רגל. פחית ביד אחת, סיגריה ביד השנייה, ומבט מזלזל שלא נח על דבר.

"יש אלוקים", אמר המבוגר. "וזה ברור כמו השמש שבחוץ, גם אם כאן בחדר יש וילון והיא אינה נראית". "אין אלוקים", אמר הנער, ועל הטענה עצמה לא ענה. המבוגר לא השיב, וידו עברה בזקנו שוב ושוב. "מה יגרום לך להשתכנע?" שאל לבסוף. "מה?"

זיק ניצחון נדלק בעיני הנער. "תחיית המתים. שאראה מת קם לתחייה. אתם אומרים שהקב"ה עושה כל כך הרבה ניסים, אז מה הבעיה שיעשה פעם אחת גם את זה?" המבוגר לא נבהל, הוא כבר ראה בחיים יותר מזה. "אין בעיה. תבוא אליי מחר, בעשר בבוקר".

למחרת, כבר בתשע וחצי, עמד הנער ליד הבית וחיכה. תחיית המתים אינה דבר שרואים כל יום. זה פעם בחיים. נכון יותר, פעם בדור. בעשר בדיוק נפתחה דלת העץ הישנה בחריקה קלה. אין צל של חשש בפני המבוגר, וצעדיו בטוחים. "בוא, נלך לראות תחיית המתים".

הלכו עשר דקות, ובקצה העיר כבר נראו מרחוק המצבות הלבנות. אבל המבוגר חלף על פניהן והמשיך הלאה. הוא עצר ליד בניין רב קומות ונכנס. הדלתות נפתחו בקומה החמישית, ואנשים בחלוקים ירוקים ולבנים הלכו שם מהר, כמעט רצו. הנער נצמד לקיר, מפחד להפריע, ועיניו סרקו את המסדרון הארוך. עוד רגע ייפתח משהו, ויקום מת.

פתאום ראה. מהומה ליד אחד החדרים, ועריסה שקופה וקטנה נדחפת החוצה. המבוגר הניח יד על כתפו. "תסתכל היטב". העריסה התקרבה, ובתוכה שכב תינוק. אגרופים קטנים קפוצים, רגליים דקות כשני מקלות, ראש קירח, ועיניים קטנות פקוחות שהביטו בסקרנות אל העולם החדש. מעל הפתח שממנו יצאה, באותיות צהובות בולטות, היה כתוב: חדר לידה.

"עד לפני דקות ספורות", אמר המבוגר בשקט, "התינוק הזה לא נשם בעצמו. אמא שלו נשמה בשבילו. ועכשיו הוא נושם בפעם הראשונה". הוא שתק רגע, ואז שאל: "אז יש היום תחיית המתים, או אין?" ראשו של הנער הנהן בלי רשותו, וכשהבחין בכך פתח את הפה. הברות לא ברורות יצאו, ולבסוף נשמע: "כן". קטוע ומסורבל, אבל כן.

אני יודע למה הוא הנהן, כי לפני ימים ספורים ראיתי את זה מקרוב. בני נולד, ולא לקחו אותו לתינוקייה כמו תינוק רגיל, אלא לפגייה לטיפול נמרץ, כי היה לו קושי בנשימה. עמדתי מול הדופן השקופה. חיברו אותו לחמצן, לזונדה ולעוד מכשירים שאת שמותיהם לא הכרתי. מסכים קטנים ספרו את הנשימות שלו ואת הדופק, ועוד דברים בגוף המופלא של האדם.

ואז המספרים התחילו לצנוח. הירוק הפך לצהוב, והצהוב הפך לאדום, ולבי צנח יחד איתם. סובבתי את הראש וחיפשתי את האחות, שתרוץ כבר, שתטפל בו. היא הרימה אליי מבט, ובתנועת יד קטנה סימנה: אני רואה. היא ראתה, והיא כבר ידעה מה לעשות.

כעבור זמן, שבו התקשיתי למצוא מילים, המספרים חזרו. האדום נעלם, הצהוב נעלם, והירוק שב. האחות ניגשה אליי והסבירה: "עד הרגע שנולד, תינוק לא עשה שום פעולה בשביל עצמו. לא אכל, כי אמא האכילה אותו. לא נשם, כי אמא נשמה בשבילו. וברגע שהוא יוצא לאוויר העולם, הוא צריך ללמוד לעשות את כל זה לבד. הבן שלך עדיין לומד, ואנחנו כאן כדי לעזור לו".

שתקתי, ואז היא הוסיפה: "ואתה בוודאי שואל איך הרוב מצליחים מיד, בלי שלימדו אותם? זה נס. נס מעל הטבע". בני נכנס בבריתו של אברהם אבינו, ומשפטה של האחות חוזר ומהדהד בי. מאות נולדים כל יום בארצנו הקטנה, מאות אלפים בעולם כולו, ונושמים מהרגע הראשון בלי שאיש לימד אותם.

הכמות אינה מקטינה את הנס. היא רק מראה כמה לא שמנו לב. תינוק נושם, נס. אדם הולך, נס. אדם מדבר, נס. הכול נראה לנו טבעי, עד שרואים אותו מתערער לרגע, נעצרים, ומבינים שלא היה בו שום דבר מובן מאליו.

בואו נרים ידיים, נישא עיניים למרום, ונודה לו בשפתיים לוהטות:

מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַיהוָה כָּל הָאָרֶץ: עִבְדוּ אֶת יְהוָה בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה: דְּעוּ כִּי יְהוָה הוּא אֱלֹהִים הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ: בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה הוֹדוּ לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ: כִּי טוֹב יְהוָה לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ.

על מה? על הכול.

באותו ערב חזר הנער לחדר הקטן עם הווילון, ולא אמר דבר. הפחית לא נפתחה, והסיגריה לא הודלקה. הוא לא ישב רגל על רגל אלא עמד, ושתי רגליו על הרצפה. הבלורית, שפעם התריסה מעל ראשו, נפלה עכשיו על מצחו, והוא לא טרח להרים אותה.

הוא ניגש לחלון, אחז בבד והסיט אותו, ואור עמוק מילא את החדר. השמש כבר נטתה לשקוע, אבל היא הייתה שם, בדיוק במקום שבו הייתה כל היום. "היא זרחה גם כשלא ראית אותה", אמר המבוגר מאחוריו בשקט. הנער לא הסתובב. הוא רק הנהן, בלי שאיש ביקש ממנו, כמו שהנהן שם, מול העריסה.