כתב אדה"ז בריש מהדו"ב בשו"ע שלו וז"ל ”יהודא(ה) בן תימא אומר הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגיבור כארי - לעשות רצון אביך שבשמים, ומפרש - "עז כנמר" - שלא להתבייש מפני בני אדם המלעיגים, ו"גיבור כארי" - עיקר הגבורה הוא בלב, להתגבר על יצרו לנצחו כגבור המתגבר על שונאו ולנצחו ולהפילו לארץ. וכן צריך כל אדם בבקר להתגבר על יצרו כארי לקום משנתו קודם אור הבקר לעבודת בוראו וכו'.ע"כ. - ואילו את ה"קלות" של הנשר, ואת ה"ריצה" של הצבי - אינו מסביר כלל.
(בקצות השולחן הסביר מה העניין בנשר ובצבי - בנשר עניינו קלות - "בעניין קלות העין ודמה אותו לנשר כי כאשר הנשר שט באויר כך הוא ראות העין, לאמר שתעצים עינך מראות ברע, כי היא תחילת העבירה שהעין רואה והלב חומד וכו'" וצריך להיזהר בזה, ועניין הצבי - "כנגד הרגליים שרגליך לטוב ירוצו")
וצ"ע א"כ מ"ט אדה"ז פירש דווקא את ה"עזות" בנמר ואת ה"גבורה" באריה ולא פירש את עניין ה"קלות" בנשר ואת ה"ריצה" בצבי? (הקצות השולחן תי' בפשטות כיוון דכן הוא במחבר ורמ"א, אבל י"ל ביותר עומק..)
ועיין בשולחן הזהב שתי' שאלה זו וכתב דכיוון דסו"ס העניין שמפורש בקצות השולחן ובגוף השו"ע - בעניין החיות - נשר, וצבי - אינו שייך כ"כ לעניין קדימת והשכמת הבוקר, - כי הרי עניין הנמר - אל יבוש מפני המלעיגים: היינו הסרת האויב שמצניח אותו בחזרה במיטה מבחוץ. ועניין האריה- להתגבר על יצרו - הסרת האויב שמפריע לו לקום מהמיטה - מבפנים, - ולכן אדה"ז לא פירשם,
- וצע"ק על ביאור זה, דא"כ לכאו' הי אדה"ז משמיט לגמרי את הזכרת החיות - נשר וצבי מהמשנה עצמה, (וכפי שמצינו בתניא - לדוגמא בפ"א באגרת התשובה בתחילתו ושם משמיט את המילה "ואחד" בברייתא (ועיין בביאור של הרבי מליובאוויטש מה הסיבה) וכן בסוף ע' א' (בפ"א) משמיט אדה"ז את החלוק ה-ד' והוא "עבר על חילול ה'" - ומסביר הרבי מליובאוויטש - כיוון דזה לא שייך לעניין ספר התניא - שעניינו הוא כפי שכתב אדה"ז בעצמו בדף השער: מיוסד על הפסוק "כי קרוב אליך" וגו' וא"כ אף כאן אם באמת זהו הביאור בפשטות היה על אדה"ז להשמיט לגמרי את חיות אלו מהמשנה) - ומזה שסו"ס אדה"ז לא השמיטם י"ל דהם כן שייכים עכ"פ להעניין דקימת הבוקר, וא"כ יש להסביר במה הם קשורים?..
וי"ל ובהקדים דברי השולחן הזהב בתחילת המהדו"ב - הוא מתמקד מה הסיבה שאדה"ז שינה בלשונו וכתב יהודא עם האות א' ולא יהודה עם האות ה'? ומסביר ע"ד הרמב"ם שהתחיל ספרו באותיות י-ה-ו- וכו' וכתב "יסוד היסודות ועמוד החוכמות" וכו' - ובעצם העניין של להתחיל ספרים עם אותיות שם הוי', - וזה"ע שאדה"ז שינה בלשונו וכתב יהודא עם האות א' - השם יהודה מתחיל עם האותיות י-ה-והאות - ו' אבל לא נגמר עם האות - ה' - אלא ממשיך את האות ד' ובסוף מסיים באות ה', ולכן שינה אדה"ז וכתב יהודא עם האות א' ללמד בסוף המילה שהאות ד' פלוס האות א' שווה האות ה', - ואז כן התחיל הספר באותיות שם הוי'.
וי"ל בעניין הזה ביותר עומק: שהרי אדה"ז מסביר בהלכות שלאחרי זה (הל' ד') על עניין ההתבוננות בשעה שקם משנתו מתבונן קצת בגדלות הבורא ואז ממילא הוא מקיץ משנתו, וי"ל דהתבוננות זו נרמזת באותיות שם ה' בתחילת הספר. וההתבוננות היא ב"שויתי ה' לנגדי תמיד" היינו שמיד כשקם משנתו חושב מיד על שם השם - שם הוי' - "נגדי" - היינו כשחושב קצת על המילים של ה"מודה אני" וכו'..
ועפי"ז י"ל מ"ט פירש אדה"ז דווקא את עניין החיות - נמר ואריה: (ולא את החיות - נשר וצבי) - י"ל בעצם, שהסיבה היא פחות או יותר כמו התי' של השולחן הזהב: היינו שהחיות אלו (נשר וצבי) - הם כן שייכות לעניין קימת הבוקר, - (ולכן אדה"ז לא השמיטם לגמרי מהמשנה) וכן הם לא שייכים לעניין קימת הבוקר, - ולכן אדה"ז לא פירשם בגוף ההל', (משא"כ הנמר והאריה שאותם כן פירש) - וי"ל דעניין ההתבוננות ב-ד' החיות אלו - נמר, נשר, צבי, ואריה, שעניינם - עזות, קלות, ריצה, וגבורה, היא ע"ד עילה ועלול, (סיבה ומסובב) היינו שכל התבוננות בחיה הבאה היא בהמשך להתבוננות בחיה הקודמת, והיינו: אדה"ז כותב (הל' ד') שאדם כשקם בבוקר צריך להתבונן בגדלות ה' ואז ע"י ההתבוננות זו הוא יקום משנתו מיד, ורמזנו את זה בשינוי לשונו מיהודה באות ה' ליהודא באות א', והיינו: ע"י שמתחיל להתבונן בעניין ד"שויתי ה' לנגדי תמיד" ממילא "מולדת" בתחילה מיד את עניין ה"עזות" ללעומ"ז, ואחרי זה כשמעמיק עוד קצת בעניין ד"שויתי" מוליד בעצמו את עניין ה"קלות" שלו עצמו לקדושה למשך כל היום, ואחרי שמעמיק עוד מוליד בעצמו למשך כל היום את עניין ה"ריצה" לקדושה, ובסוף כשמעמיק יותר ויותר בדעתו ובמוחו בעניין זה מוצא בעצמו ממש את עניין ה"גבורה" לגמרי על הלעומ"ז.
ולכן אדה"ז בעצם לא השמיט לגמרי את הזכרת החיות "נשר" ו"צבי" מהמשנה, - ומצד שני לא פירשם: כי מצד אחד ההתבוננות בהעניין שלהם "מולידה" כביכול את העניין הסופי של ה"גבורה" של האריה ואת הקימה בפועל, - ולכן לא השמיטם,
ומצד שני י"ל: דאדה"ז הסביר את העניין של הנמר והוא: ד"אל יבוש מפני המלעיגים" וזהו עזות בקדושה. ולכן הוצרך אדה"ז לפרש את עניין הנמר, שהרי בפשטות יהוד(א)ה בן תימא אמר שצריכים להיות כנמר-נשר-צבי-ואריה - לעשות רצון אביך שבשמים, ולכאו' קשה מה"ע של ה"עז" כנמר? שהרי עניין ה"עזות" הוא (בד"כ עכ"פ) בעניינים שלא קשורים לקדושה כ"כ, ולכן הוצרך להסביר מה"ע של "עזות" בקדושה.
ומכאן יובן ג"כ מ"ט אדה"ז הסביר את העניין של ה"אריה" שעניינו - "גבורה" כי סו"ס כל העניין של ההתבוננות הזו בבוקר - עניינה הוא בשביל שהבן אדם יגבור סופית על היצר שלו ויקום מהמיטה לעבודת הבורא, וממילא אין סיבה לפרט ולהסביר את העניין של הנשר והצבי - כיוון דאין הם הסיבה שאדה"ז הסביר את העניין של ההתבוננות כאן, אלא הם בעצם פרט שולי במהלך של ההתבוננות שתוביל בסוף לקימה שלו מהמיטה, - גם אם בפועל אנחנו לא מרגישים בהתבוננות המינימלית הרצויה ע"פ שו"ע את כל העניינים הללו - שיש לי כח ממש כנשר, כצבי, ורק בסוף כארי, אבל משמע שאם יש לך כח של אריה - וזה בגלל ההתבוננות - מסתמא יש לך את הכח של הנשר והצבי, שהם פחותים, בכוחם ועוצמתם בייחס לאריה.
(בקצות השולחן הסביר מה העניין בנשר ובצבי - בנשר עניינו קלות - "בעניין קלות העין ודמה אותו לנשר כי כאשר הנשר שט באויר כך הוא ראות העין, לאמר שתעצים עינך מראות ברע, כי היא תחילת העבירה שהעין רואה והלב חומד וכו'" וצריך להיזהר בזה, ועניין הצבי - "כנגד הרגליים שרגליך לטוב ירוצו")
וצ"ע א"כ מ"ט אדה"ז פירש דווקא את ה"עזות" בנמר ואת ה"גבורה" באריה ולא פירש את עניין ה"קלות" בנשר ואת ה"ריצה" בצבי? (הקצות השולחן תי' בפשטות כיוון דכן הוא במחבר ורמ"א, אבל י"ל ביותר עומק..)
ועיין בשולחן הזהב שתי' שאלה זו וכתב דכיוון דסו"ס העניין שמפורש בקצות השולחן ובגוף השו"ע - בעניין החיות - נשר, וצבי - אינו שייך כ"כ לעניין קדימת והשכמת הבוקר, - כי הרי עניין הנמר - אל יבוש מפני המלעיגים: היינו הסרת האויב שמצניח אותו בחזרה במיטה מבחוץ. ועניין האריה- להתגבר על יצרו - הסרת האויב שמפריע לו לקום מהמיטה - מבפנים, - ולכן אדה"ז לא פירשם,
- וצע"ק על ביאור זה, דא"כ לכאו' הי אדה"ז משמיט לגמרי את הזכרת החיות - נשר וצבי מהמשנה עצמה, (וכפי שמצינו בתניא - לדוגמא בפ"א באגרת התשובה בתחילתו ושם משמיט את המילה "ואחד" בברייתא (ועיין בביאור של הרבי מליובאוויטש מה הסיבה) וכן בסוף ע' א' (בפ"א) משמיט אדה"ז את החלוק ה-ד' והוא "עבר על חילול ה'" - ומסביר הרבי מליובאוויטש - כיוון דזה לא שייך לעניין ספר התניא - שעניינו הוא כפי שכתב אדה"ז בעצמו בדף השער: מיוסד על הפסוק "כי קרוב אליך" וגו' וא"כ אף כאן אם באמת זהו הביאור בפשטות היה על אדה"ז להשמיט לגמרי את חיות אלו מהמשנה) - ומזה שסו"ס אדה"ז לא השמיטם י"ל דהם כן שייכים עכ"פ להעניין דקימת הבוקר, וא"כ יש להסביר במה הם קשורים?..
וי"ל ובהקדים דברי השולחן הזהב בתחילת המהדו"ב - הוא מתמקד מה הסיבה שאדה"ז שינה בלשונו וכתב יהודא עם האות א' ולא יהודה עם האות ה'? ומסביר ע"ד הרמב"ם שהתחיל ספרו באותיות י-ה-ו- וכו' וכתב "יסוד היסודות ועמוד החוכמות" וכו' - ובעצם העניין של להתחיל ספרים עם אותיות שם הוי', - וזה"ע שאדה"ז שינה בלשונו וכתב יהודא עם האות א' - השם יהודה מתחיל עם האותיות י-ה-והאות - ו' אבל לא נגמר עם האות - ה' - אלא ממשיך את האות ד' ובסוף מסיים באות ה', ולכן שינה אדה"ז וכתב יהודא עם האות א' ללמד בסוף המילה שהאות ד' פלוס האות א' שווה האות ה', - ואז כן התחיל הספר באותיות שם הוי'.
וי"ל בעניין הזה ביותר עומק: שהרי אדה"ז מסביר בהלכות שלאחרי זה (הל' ד') על עניין ההתבוננות בשעה שקם משנתו מתבונן קצת בגדלות הבורא ואז ממילא הוא מקיץ משנתו, וי"ל דהתבוננות זו נרמזת באותיות שם ה' בתחילת הספר. וההתבוננות היא ב"שויתי ה' לנגדי תמיד" היינו שמיד כשקם משנתו חושב מיד על שם השם - שם הוי' - "נגדי" - היינו כשחושב קצת על המילים של ה"מודה אני" וכו'..
ועפי"ז י"ל מ"ט פירש אדה"ז דווקא את עניין החיות - נמר ואריה: (ולא את החיות - נשר וצבי) - י"ל בעצם, שהסיבה היא פחות או יותר כמו התי' של השולחן הזהב: היינו שהחיות אלו (נשר וצבי) - הם כן שייכות לעניין קימת הבוקר, - (ולכן אדה"ז לא השמיטם לגמרי מהמשנה) וכן הם לא שייכים לעניין קימת הבוקר, - ולכן אדה"ז לא פירשם בגוף ההל', (משא"כ הנמר והאריה שאותם כן פירש) - וי"ל דעניין ההתבוננות ב-ד' החיות אלו - נמר, נשר, צבי, ואריה, שעניינם - עזות, קלות, ריצה, וגבורה, היא ע"ד עילה ועלול, (סיבה ומסובב) היינו שכל התבוננות בחיה הבאה היא בהמשך להתבוננות בחיה הקודמת, והיינו: אדה"ז כותב (הל' ד') שאדם כשקם בבוקר צריך להתבונן בגדלות ה' ואז ע"י ההתבוננות זו הוא יקום משנתו מיד, ורמזנו את זה בשינוי לשונו מיהודה באות ה' ליהודא באות א', והיינו: ע"י שמתחיל להתבונן בעניין ד"שויתי ה' לנגדי תמיד" ממילא "מולדת" בתחילה מיד את עניין ה"עזות" ללעומ"ז, ואחרי זה כשמעמיק עוד קצת בעניין ד"שויתי" מוליד בעצמו את עניין ה"קלות" שלו עצמו לקדושה למשך כל היום, ואחרי שמעמיק עוד מוליד בעצמו למשך כל היום את עניין ה"ריצה" לקדושה, ובסוף כשמעמיק יותר ויותר בדעתו ובמוחו בעניין זה מוצא בעצמו ממש את עניין ה"גבורה" לגמרי על הלעומ"ז.
ולכן אדה"ז בעצם לא השמיט לגמרי את הזכרת החיות "נשר" ו"צבי" מהמשנה, - ומצד שני לא פירשם: כי מצד אחד ההתבוננות בהעניין שלהם "מולידה" כביכול את העניין הסופי של ה"גבורה" של האריה ואת הקימה בפועל, - ולכן לא השמיטם,
ומצד שני י"ל: דאדה"ז הסביר את העניין של הנמר והוא: ד"אל יבוש מפני המלעיגים" וזהו עזות בקדושה. ולכן הוצרך אדה"ז לפרש את עניין הנמר, שהרי בפשטות יהוד(א)ה בן תימא אמר שצריכים להיות כנמר-נשר-צבי-ואריה - לעשות רצון אביך שבשמים, ולכאו' קשה מה"ע של ה"עז" כנמר? שהרי עניין ה"עזות" הוא (בד"כ עכ"פ) בעניינים שלא קשורים לקדושה כ"כ, ולכן הוצרך להסביר מה"ע של "עזות" בקדושה.
ומכאן יובן ג"כ מ"ט אדה"ז הסביר את העניין של ה"אריה" שעניינו - "גבורה" כי סו"ס כל העניין של ההתבוננות הזו בבוקר - עניינה הוא בשביל שהבן אדם יגבור סופית על היצר שלו ויקום מהמיטה לעבודת הבורא, וממילא אין סיבה לפרט ולהסביר את העניין של הנשר והצבי - כיוון דאין הם הסיבה שאדה"ז הסביר את העניין של ההתבוננות כאן, אלא הם בעצם פרט שולי במהלך של ההתבוננות שתוביל בסוף לקימה שלו מהמיטה, - גם אם בפועל אנחנו לא מרגישים בהתבוננות המינימלית הרצויה ע"פ שו"ע את כל העניינים הללו - שיש לי כח ממש כנשר, כצבי, ורק בסוף כארי, אבל משמע שאם יש לך כח של אריה - וזה בגלל ההתבוננות - מסתמא יש לך את הכח של הנשר והצבי, שהם פחותים, בכוחם ועוצמתם בייחס לאריה.
