אני מדגיש דמאמר זה הוא אך ורק ע"פ תורת החסידות וללא קשר לביאורים במחז"ל זה ע"פ הנגלה.
- דרשו חז"ל במסכת שבת אמר חזקיה, מאי דכתיב: ״משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה״, אם יראה — למה שקטה? ואם שקטה — למה יראה? אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה. ולמה יראה? כדריש לקיש. דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב: ״ויהי ערב ויהי בקר יום הששי״, ה׳ יתירה למה לי? — מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה — אתם מתקיימין, ואם לאו — אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו.
וצ"ע דהרי ה' ידע כבר שהצדיקים מבנ"י יקבלו את התורה, שהרי זוהי הסיבה של כלל בריאת העולם שהרי עלה לפני הקב"ה הנח"ר שיהיה לו ממעשה הצדיקים לעתיד (אחרי בריאת העולם) ולכן ברא הקב"ה את העולם, והסיבה כי הרי אצל הקב"ה העבר ההווה והעתיד כאחד, וממילא תיתכן אפשרות של בריאת העולמות בסיבת דבר שעדיין לא קרא ויקרא בעתיד. - וא"כ אז מה"ע ב"איום" הזה על מעשה בראשית? והרי ה' ידע כבר שהצדיקים מבנ"י יקבלו את התורה?
וי"ל ע"פ תורת החסידות שה"איום" במחז"ל זה הוא על הרשעים - שעליהם לקבל את התורה ואם לא - ה' יחזיר את השמים והארץ למצב של "תוהו ובוהו":
ובהקדים דברי הבעש"ט: שהקשה מ"ט ומה"ע בשכר לצדיקים בעבודתם ועונש לרשעים בעבודתם - ע"י ובסיבה - שאינם עושים כראוי? והרי ה' יודע מראש כביכול מי יהיה צדיק ומי יהיה רשע? (וכקושית בעל התניא בפ"א דמה"ע במה שאמר איוב "בראת צדיקים בראת רשעים"? והרי המלאך שממונה על הזרע ועל ההריון שקובע מה יהיה הולד אם עשיר או עני \ חכם או טיפש - אינו אומר האם הולד יהיה צדיק או רשע? וא"כ מה"ע במה שאמר איוב? וביאר בפי"ד (אם אינני טועה) דהכוונה שישנם נשמות שיכולות להגיע לידי מדרגת צדיק, וישנם נשמות (שהם רובא דרובא דאנשי הדור) שאינם יכולות כלל להגיע לידי מדרגת צדיק, והם בדרגת רשע והמקסימום שיכולות להגיע הוא לידי מדרגת ה"בינוני" ובעל התניא כותב שמידת הבינוני היא מידת כל אדם ואחריה כל אדם ידרוש, וכו'. וביאר הבעש"ט דהעניין בזה הוא: יש את עניין "הידיעה" של הקב"ה שהיא: ישנם נשמות שיהיו בדרגת צדיק, וישנם נשמות שהם בדרגת רשע. ע"כ. - וא"כ מדוע יש את העניין של ה"עונש" לרשע? והרי כך ה' צפה לנשמה זו? ולזרע זה? ואלא כי אותה נשמה היה לה לעלות במדרגות ולהתקרב לקדושה (להגיע לידי מדרגת הבינוני - ששולט במחשבה דיבור ומעשה שלו, ונקרא צדיק בחיצוניותו (ראה ביאורי רש"ח על ספר התניא פ"א ד"ה "אחד צדיק ואחד רשע" בספר "ביאור ר' שלמה חיים") ומכיוון שלא עשה זאת - הרי הוא בדרגת רשע וממילא מגיע לו עונש, - והיינו שהיה לאותה נשמת "רשע" "לגבור" על "הידיעה" של הקב"ה. - ולמה לצדיק מגיע שכר? כיוון שלמרות שמלכתחילה הייתה לו נשמה גבוהה - העניין הוא שהוא התקדם במדרגות - ועלה לידי מדרגת הבינוני - ומשם - הוא זכה ש"התעברה בו נשמת צדיק" (כלשון בעל התניא) והגיע לידי מדרגת צדיק - וממילא מגיע לו שכר ע"ז שהתאמץ והגיע לידי מדרגת ה"צדיק"
וכן בהקדים דברי ה"קדושת לוי" פ' בראשית ד"ה "והארץ היתה תוהו ובוהו" וז"ל: דהנה ידוע שכל העולמות לא נבראו אלא בשביל ישראל ובשביל הארץ התחתונה אשר בה האדם שהוא עובד את קונו לכן צריך האדם כשעולה זה על לבו שבשבילו נברא העולם וכל המלאכים, שיתלהב עצמו לעבודת הבורא יתברך ברוך הוא כיון שהכל תלוין בו. לכן מפרש התורה. והארץ היתה תוהו ובהו היתה אז במחשבה לכן נבראו ונאצלו כל האורות עליונים והעולמות המצוחצחין. והנה המחשבה כשמחשב בהדבר ומסתכל ומחשב בה נקרא תוהו כמו שפירש''י ז"ל. ואחר התוהו בוהו. היינו הארץ התחתונה שהיתה בכח ולא בפועל כי בעבור כדי שהיה בה האדם שישמש את קונו נבראו ונאצלו כל העולמות העליונים ומה שהוא בכח נקרא בוהו כלומר בו הוא ולכן אמר והארץ היתה תוהו ובוהו והבן:
ועפי"ז יש לבאר מחז"ל "תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית - הארץ הגשמית - אם יקבלו ישראל - בפרט הרשעים בעם ישראל - מוטב, ואם לאו - אם הרשעים לא יגברו על עניין ה"ידיעה" שלהם והתנהגו בעצם - בעצם בריאתם (כרשעים) ולא יקבלו את התורה - מחזיר אני אתכם ל"תוהו ובוהו" - היינו לעניין המחשבה, ששם לא היו הרשעים - ובהקדים דברי הנועם אלימלך פ' בראשית דרוש ד' וז"ל וזהו "מתחילה עלה במחשבה לבראו במידת הדין", פירוש קודם הנפילה הנקרא 'עולם המחשבה' היה במידת הדין, כי שם אין צריך לרחמים, "וראה" פירוש אחר הנפילה שהיה צריך לראיה כנ"ל, לפי "שאין העולם מתקיים" בלא צדיקים כנ"ל שהם צריכים להעלות אותן הניצוצין, "ושיתף מידת הרחמים" שהצדיקים צריכים לרחמים. והבן היטב. וראה מ"מ את דברי הנועם אלימלך בפ' האזינו דרוש ב' וז"ל: וזהו "מתחילה כו' במידת הדין" דהיינו שהפירוש "מתחילה" היא עיקר הדבר, ותחילתו היה למען הצדיקים העתידין להיות ויקבלו טובם בדין וביושר, וכן הוא קיים לעד ולא נשתנה המחשבה זאת לעולם, שכן הוא תמיד שהצדיק נוטל שכרו בדין, אלא מחמת שהבריאה היא בשוה שממילא יעלה הפסולת הם הרשעים, והוכרח להיות עבורם שיתוף מידת הרחמים כדי שיהיה קיום העולם, להיות שאינם זוכים מן הדין וצריך לרחם עליהם, זה היה הכל במחשבה אחת ובסקירה אחת, אלא שמחשבת בריאת הצדיק נקרא "תחילה" ע"ש שהיא עיקר כוונת ורצון הבורא ב"ה בבריאת העולם.
וי"ל דשני פירושים אלו אינם ב' פירושים נפרדים אלא יש לחברם: הרי כפי שמבואר בלקוטי אמרים (לרה"מ) סי' א' תכלית בריאת העולם הייתה בשביל - ובגלל הנח"ר מעבודת הצדיקים, והיינו שמבחי' ה"מחשבה" בריאת העולם הייתה רק בשביל הצדיקים, וממילא בדרגה זו היתה רק בחי' "דין" בבריאת העולם, משא"כ אח"כ - אחרי שבירת הכלים - כשעלה ברצונו ית' אף הנח"ר מעבודת הבעלי תשובה - שנעשים רק מן הרשעים - וממילא צריכה להיות כבר בחי' ה"שיתף בו מידת הרחמים" - היינו הנהגה דלפנים משורת הדין. (וכן בפשטות מ"ש בפ' בראשית שאחרי השבירה אף בעבודת הצדיקים צ"ל עניין ה"רחמים")
- וזה"ע "ארץ יראה ושקטה" - הארץ הגשמית - אם באמת היה מחזיר ה' את הארץ "למחשבה" היינו - לפני שבירת הכלים - הייתה נבראת ארץ הרבה יותר רוחנית - ארץ לפני שבירת הכלים - וממילא הארץ הגשמית - "יראה" - קודם מ"ת "ושקטה" - אחרי מ"ת.
- דרשו חז"ל במסכת שבת אמר חזקיה, מאי דכתיב: ״משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה״, אם יראה — למה שקטה? ואם שקטה — למה יראה? אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה. ולמה יראה? כדריש לקיש. דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב: ״ויהי ערב ויהי בקר יום הששי״, ה׳ יתירה למה לי? — מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה — אתם מתקיימין, ואם לאו — אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו.
וצ"ע דהרי ה' ידע כבר שהצדיקים מבנ"י יקבלו את התורה, שהרי זוהי הסיבה של כלל בריאת העולם שהרי עלה לפני הקב"ה הנח"ר שיהיה לו ממעשה הצדיקים לעתיד (אחרי בריאת העולם) ולכן ברא הקב"ה את העולם, והסיבה כי הרי אצל הקב"ה העבר ההווה והעתיד כאחד, וממילא תיתכן אפשרות של בריאת העולמות בסיבת דבר שעדיין לא קרא ויקרא בעתיד. - וא"כ אז מה"ע ב"איום" הזה על מעשה בראשית? והרי ה' ידע כבר שהצדיקים מבנ"י יקבלו את התורה?
וי"ל ע"פ תורת החסידות שה"איום" במחז"ל זה הוא על הרשעים - שעליהם לקבל את התורה ואם לא - ה' יחזיר את השמים והארץ למצב של "תוהו ובוהו":
ובהקדים דברי הבעש"ט: שהקשה מ"ט ומה"ע בשכר לצדיקים בעבודתם ועונש לרשעים בעבודתם - ע"י ובסיבה - שאינם עושים כראוי? והרי ה' יודע מראש כביכול מי יהיה צדיק ומי יהיה רשע? (וכקושית בעל התניא בפ"א דמה"ע במה שאמר איוב "בראת צדיקים בראת רשעים"? והרי המלאך שממונה על הזרע ועל ההריון שקובע מה יהיה הולד אם עשיר או עני \ חכם או טיפש - אינו אומר האם הולד יהיה צדיק או רשע? וא"כ מה"ע במה שאמר איוב? וביאר בפי"ד (אם אינני טועה) דהכוונה שישנם נשמות שיכולות להגיע לידי מדרגת צדיק, וישנם נשמות (שהם רובא דרובא דאנשי הדור) שאינם יכולות כלל להגיע לידי מדרגת צדיק, והם בדרגת רשע והמקסימום שיכולות להגיע הוא לידי מדרגת ה"בינוני" ובעל התניא כותב שמידת הבינוני היא מידת כל אדם ואחריה כל אדם ידרוש, וכו'. וביאר הבעש"ט דהעניין בזה הוא: יש את עניין "הידיעה" של הקב"ה שהיא: ישנם נשמות שיהיו בדרגת צדיק, וישנם נשמות שהם בדרגת רשע. ע"כ. - וא"כ מדוע יש את העניין של ה"עונש" לרשע? והרי כך ה' צפה לנשמה זו? ולזרע זה? ואלא כי אותה נשמה היה לה לעלות במדרגות ולהתקרב לקדושה (להגיע לידי מדרגת הבינוני - ששולט במחשבה דיבור ומעשה שלו, ונקרא צדיק בחיצוניותו (ראה ביאורי רש"ח על ספר התניא פ"א ד"ה "אחד צדיק ואחד רשע" בספר "ביאור ר' שלמה חיים") ומכיוון שלא עשה זאת - הרי הוא בדרגת רשע וממילא מגיע לו עונש, - והיינו שהיה לאותה נשמת "רשע" "לגבור" על "הידיעה" של הקב"ה. - ולמה לצדיק מגיע שכר? כיוון שלמרות שמלכתחילה הייתה לו נשמה גבוהה - העניין הוא שהוא התקדם במדרגות - ועלה לידי מדרגת הבינוני - ומשם - הוא זכה ש"התעברה בו נשמת צדיק" (כלשון בעל התניא) והגיע לידי מדרגת צדיק - וממילא מגיע לו שכר ע"ז שהתאמץ והגיע לידי מדרגת ה"צדיק"
וכן בהקדים דברי ה"קדושת לוי" פ' בראשית ד"ה "והארץ היתה תוהו ובוהו" וז"ל: דהנה ידוע שכל העולמות לא נבראו אלא בשביל ישראל ובשביל הארץ התחתונה אשר בה האדם שהוא עובד את קונו לכן צריך האדם כשעולה זה על לבו שבשבילו נברא העולם וכל המלאכים, שיתלהב עצמו לעבודת הבורא יתברך ברוך הוא כיון שהכל תלוין בו. לכן מפרש התורה. והארץ היתה תוהו ובהו היתה אז במחשבה לכן נבראו ונאצלו כל האורות עליונים והעולמות המצוחצחין. והנה המחשבה כשמחשב בהדבר ומסתכל ומחשב בה נקרא תוהו כמו שפירש''י ז"ל. ואחר התוהו בוהו. היינו הארץ התחתונה שהיתה בכח ולא בפועל כי בעבור כדי שהיה בה האדם שישמש את קונו נבראו ונאצלו כל העולמות העליונים ומה שהוא בכח נקרא בוהו כלומר בו הוא ולכן אמר והארץ היתה תוהו ובוהו והבן:
ועפי"ז יש לבאר מחז"ל "תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית - הארץ הגשמית - אם יקבלו ישראל - בפרט הרשעים בעם ישראל - מוטב, ואם לאו - אם הרשעים לא יגברו על עניין ה"ידיעה" שלהם והתנהגו בעצם - בעצם בריאתם (כרשעים) ולא יקבלו את התורה - מחזיר אני אתכם ל"תוהו ובוהו" - היינו לעניין המחשבה, ששם לא היו הרשעים - ובהקדים דברי הנועם אלימלך פ' בראשית דרוש ד' וז"ל וזהו "מתחילה עלה במחשבה לבראו במידת הדין", פירוש קודם הנפילה הנקרא 'עולם המחשבה' היה במידת הדין, כי שם אין צריך לרחמים, "וראה" פירוש אחר הנפילה שהיה צריך לראיה כנ"ל, לפי "שאין העולם מתקיים" בלא צדיקים כנ"ל שהם צריכים להעלות אותן הניצוצין, "ושיתף מידת הרחמים" שהצדיקים צריכים לרחמים. והבן היטב. וראה מ"מ את דברי הנועם אלימלך בפ' האזינו דרוש ב' וז"ל: וזהו "מתחילה כו' במידת הדין" דהיינו שהפירוש "מתחילה" היא עיקר הדבר, ותחילתו היה למען הצדיקים העתידין להיות ויקבלו טובם בדין וביושר, וכן הוא קיים לעד ולא נשתנה המחשבה זאת לעולם, שכן הוא תמיד שהצדיק נוטל שכרו בדין, אלא מחמת שהבריאה היא בשוה שממילא יעלה הפסולת הם הרשעים, והוכרח להיות עבורם שיתוף מידת הרחמים כדי שיהיה קיום העולם, להיות שאינם זוכים מן הדין וצריך לרחם עליהם, זה היה הכל במחשבה אחת ובסקירה אחת, אלא שמחשבת בריאת הצדיק נקרא "תחילה" ע"ש שהיא עיקר כוונת ורצון הבורא ב"ה בבריאת העולם.
וי"ל דשני פירושים אלו אינם ב' פירושים נפרדים אלא יש לחברם: הרי כפי שמבואר בלקוטי אמרים (לרה"מ) סי' א' תכלית בריאת העולם הייתה בשביל - ובגלל הנח"ר מעבודת הצדיקים, והיינו שמבחי' ה"מחשבה" בריאת העולם הייתה רק בשביל הצדיקים, וממילא בדרגה זו היתה רק בחי' "דין" בבריאת העולם, משא"כ אח"כ - אחרי שבירת הכלים - כשעלה ברצונו ית' אף הנח"ר מעבודת הבעלי תשובה - שנעשים רק מן הרשעים - וממילא צריכה להיות כבר בחי' ה"שיתף בו מידת הרחמים" - היינו הנהגה דלפנים משורת הדין. (וכן בפשטות מ"ש בפ' בראשית שאחרי השבירה אף בעבודת הצדיקים צ"ל עניין ה"רחמים")
- וזה"ע "ארץ יראה ושקטה" - הארץ הגשמית - אם באמת היה מחזיר ה' את הארץ "למחשבה" היינו - לפני שבירת הכלים - הייתה נבראת ארץ הרבה יותר רוחנית - ארץ לפני שבירת הכלים - וממילא הארץ הגשמית - "יראה" - קודם מ"ת "ושקטה" - אחרי מ"ת.
