הוויכוח באוטובוס - מי נשען על מי

יום שישי בצהריים, ערב שבת קודש. האוטובוס מהדרום למרכז היה עמוס עד אפס מקום. המזגן כבר ויתר על המאבק בשמש, ובאוויר עמד ריח סולר מעורב בריח זיעה ובריח חלות חמות משקית ניילון איפשהו מאחור. המעברים התמלאו בסלי קניות ובשקיות פרחים, וכולם מיהרו הביתה לפני שהשבת תיכנס.

ואני יושב באמצע, קרוב לחלון.

באחת התחנות עלה חייל. גבוה, כך שנאלץ להרכין את הראש בפתח הדלת. מדים בצבע זית שהספיקו להישחק, אבק לבנבן על הנעליים, כיפה קטנה שנתפסה בסיכה. נשק ארוך על הכתף, ותיק ענק שמכסה לו את כל הגב. מתחת לעיניו היו עיגולים כהים של מי שלא ישן כמו שצריך כמה לילות.

הוא סרק את האוטובוס ומצא מקום אחד פנוי, ליד אברך צעיר, מזוקן, שאחז ספר קטן ובלוי וממלמל בלי הפסקה, בשקט.

הם ישבו ממש מאחוריי. דקה. שתיים. ואז התחילה להתגלגל שיחה, ומהר מאוד היא הגיעה לשאלת המיליון: למה החרדים לא מתגייסים?

החייל לא צעק. הוא דיבר נמוך, וזה היה גרוע יותר: "תשמע, אני לא רוצה להתווכח על הכללים. אני רוצה להגיד לך מה אני רואה. אני עומד בשוחה שבועות, לא ישן. ובשבת, כשאני מגיע הביתה, אתה יושב רגל על רגל בבית מדרש ממוזג, נהנה מכל מה שהמדינה הזאת נותנת לך, מהכביש, מהבית, מהשקט, ומשלם על זה אפס. אנחנו מוסרים את הנפש - מקיזים דם למענכם, ואתם לא עושים כלום".

האברך ענה בטענת ההתאמה: הצבא הוא "כור היתוך", ומי שנכנס חרדי, אין ביטחון שיצא חרדי.

"ואם אדאג לך למקווה, לסוכה כחזו"א ולמים של שבת, בדיוק לפי כל החומרות?" שאל החייל. "אתה סוגר את הגמרא ומתגייס? כן או לא?"

שתיקה קצרה. רק רעש המנוע.

"תשמע", אמר האברך בשקט, "זה לא אני מחליט. גדולי ישראל מחליטים".

"ענית לי 'תשמע'. אני שאלתי 'כן או לא'". החייל נשען קדימה. "ועד אז? מה אתם עושים בינתיים בשבילנו?"

והאברך לא ענה.

הם התווכחו שם הרבה זמן, לדעתי כארבעים דקות. הקולות עלו וירדו, עלו וירדו, ואף אחד מהם לא צעק באמת. שני אנשים ישרים שמדברים בשתי שפות.

אני לא הספקתי לשמוע איך זה נגמר. ירדתי בדרך. האוטובוס המשיך בלעדיי, ושניהם נשארו שם, אחד עם נשק ואחד עם ספר.

אבל הוויכוח ירד איתי. השאלה האחרונה של החייל חרה לי: מה אתם עושים בינתיים בשבילנו?

כי יש לה תשובה. כל אחד מאיתנו יודע אותה. אלא שהיא לא נשמעת בשפה של האוטובוס. היא כתובה בפרשה של השבוע.

בפרשת וירא, הקב"ה מחליט להחריב את סדום. לא אויב מבחוץ ולא צבא מתקרב, אלא גזירה מלמעלה.

ואברהם אבינו עומד מולה ומתחנן: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע". אל תחריב את העיר בעבור חמישים הצדיקים שיש בה. והקב"ה משיב: אילו היו בה חמישים צדיקים, לא הייתי מחריב. אז בעבור ארבעים? שוב אותה תשובה. והוא יורד, ויורד, עד שהוא מגיע לסוף: "אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה". והקב"ה משיב: "לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה" (בראשית יח, כג-לב).

עשרה אנשים. זה כל מה שהיה צריך כדי להציל עיר ענקית שלמה.

ושימו לב מה אברהם לא ביקש. הוא לא אמר: אולי יימצאו שם חמישים חיילים. אולי אלף. כי חייל מציל מאויב, אבל מול גזירה מן השמים אין צבא שיעמוד. אפשר להביא אלף גדודים, והעיר תישרף. ואילו צדיקים, בעצם קיומם, עוצרים את הגזירה כולה. כבר בתשובה הראשונה אמר הקב"ה: "וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם" (שם, כו).

ומי הם אותם צדיקים שהעולם נישא בזכותם? אלה שמחזיקים את התורה, שעליה אמרו חכמים: "אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ" (פסחים סח ע"ב). הטייס בשמי האויב, הטנק בשדה הקרב, הלוחם בשוחה, כולם נושאים את העם על כתפיהם. ומי שנושא אותם הוא מי שנושא את התורה.

זו התשובה שלנו. לא "גם אנחנו עושים משהו", אלא הרבה יותר מזה: מה שעשרה חיילים לא יכולים לעשות, עשרה צדיקים יכולים.

ואני אומר את זה בלי לזלזל, חלילה. דם שנשפך למען עם ישראל הוא קדוש, והחייל שומר על גופו של העם. אבל הגוף חי רק מכוחה של הנשמה: מי שיושב בבית המדרש הוא זה שמחזיק את קיומו מול הגזירה, ומשם נובע הכוח של החייל עצמו. את הגבורה של החייל רואים ומצלמים, ואת מי שמעניק לה את כוחה אי אפשר לצלם.

אז עכשיו תעמדו איתי בחוץ, בשעה שתיים בלילה. הרחוב ריק. פנס אחד מהבהב ליד הפח. כל השכונה ישנה, החלונות חשוכים, התריסים מוגפים.

קומה ראשונה, בניין אפור עם שלט דהוי. בפנים, אור ניאון לבן וקר. על אחד השולחנות כוס קפה חד־פעמית שהתקררה מזמן. ובאמצע החדר בחור מתנדנד קדימה ואחורה. חולצתו הלבנה ראתה ימים יפים יותר, ושתי נעליו המחוררות הוסרו ונחות מתחת לשולחן. הגמרא שלפניו עטופה בסלוטייפ, כי הכריכה כבר לא מחזיקה.

הוא עוצם עיניים, פותח, מצטט בלחש משפט, ושוב עוצם.

אף אחד לא רואה אותו. הוא לא מקבל מדליה. הוא לא מופיע בחדשות. אין לו מדים, אין דרגות, אין טקס. ומעבר לחלון, כל השכונה ישנה בשקט, בזכותו.

ועכשיו, יושבי בית המדרש, דבר אחד אני רוצה להגיד לכם. הפעם לא לחייל. לנו. עשרה היו מספיקים, ואצלנו יושבים אלפים. אז למה, כשאנחנו מחפשים מי הגיבור, העיניים שלנו פונות לכל מקום אחר?

על חייל מסיירת מטכ"ל אנחנו מסתכלים בהערצה. את הקצין עטור הדרגות מעריכים ומכבדים. על איש השב"כ מדברים בעיניים בורקות. ועל האברך שיושב בין ארבעת הכתלים, מהבוקר ועד שעות הלילה המאוחרות, זה שבזכותו עומד כל מה שהם נלחמים עליו?

בשבילנו, הוא עוד אחד. אבל בשמיים, מי שמחזיק עיר שלמה, הוא ה"אחד".