בעידן ההתפלה - למה דווקא גשם

הדלת נפתחה בתנופה. הוא עמד שם, סמוק, הפאות סתורות, התיק הקטן על הגב, ובידו דף מקומט. "אבא, תראה מה עשיתי בגן!" צעק בהתלהבות, אף שעמדתי ממש לידו.

בחלק העליון של הדף, עננים מצמר גפן. מתחתיהם טיפות כחולות בגווני פסטל. ולמטה, דשא ירוק שמגיע עד חצי הדף.

"איזה יופי, חמוד", ניסיתי באמת להתלהב. "עשית את זה לבד?" שאלתי, וידעתי את התשובה. העיניים שלו נצצו. "כן! וביום שישי אני אביא מהגן עוד הרבה דברים שעשיתי רק אני, בלי שהגננת עזרה לי".

אחר כך עמד ליד הכיור, לנטילת ידים לסעודה. אחז כוס נטילה בשתי ידיים קטנות. עיניים גדולות. ושאל: "אבא, מאיפה המים בברז?"

"מהכנרת", אמרתי בלי לחשוב. עצרתי. "ומהמעיינות. וממי תהום". עצרתי שוב. "ו... מותפלים".

הוא הנהן. לא הבין מילה. האמת, גם אני לא.

כל חיי אני שותה מים, ואף פעם לא שאלתי מאיפה הם באים. הבטחתי לעצמי לברר. שאלתי חבר שמבין דבר או שניים, ואפילו הוא לא ידע בדיוק. אז בדקתי בעצמי. קרוב לשמונים אחוז מהמים בבית שלנו מותפלים מהים. מפעלי ענק על החוף מוציאים את המלח, ומה שנשאר זורם לברז.

הגילוי הזה לא עזב אותי, גם בתפילה. כשהגעתי ל"ותן טל ומטר לברכה", זה בא בלי שביקשתי, וזימזם בראש: יש התפלה, אז מה כבר יקרה אם לא ירד גשם?

אחרי התפילה, כשהסרתי את התפילין, הזימזום עוד היה שם. לא שאלה על הנוסח. חז"ל קבעו, ואין בזה ספק. שאלה על ההדגשה.

הגשם נאמר בשמונה עשרה פעמיים: "משיב הרוח ומוריד הגשם" בשבח, ו"ותן טל ומטר" בבקשה. ובגמרא (תענית ב ע"א) אומר רבי יוחנן ששלושה מפתחות לא נמסרו ביד שליח, ואחד מהם מפתח של גשמים: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו" (דברים כח, יב). הוא נמנה שם יחד עם תחיית המתים.

ואני, שפותח ברז, לא מרגיש בכלל שאני תלוי בו. לא מתוך ספק. מתוך רצון להבין: מה ראו חכמים בגשם שאני לא רואה?

הלכתי לברר. הלכתי להר. הכרמל. כ"ה בכסלו תשע"א, היום הראשון של חנוכה. מחטים יבשות על הקרקע, אוויר חם, ניצוץ אחד. זו הייתה שריפת היער הקטלנית ביותר בארץ, וארבעים וארבעה בני אדם נספו בה. החודש שלפניה היה היבש ביותר זה שישים שנה. ובסוף נשאר הר שחור.

מי צריך את העצים האלה? הם מחזיקים את ההר. בכרמל מדדו, והר שרוף איבד אדמה בכמויות עצומות לעומת הר ירוק. בלי עצים, הגשם שבא להחיות הופך לבוץ שגולש במורד.

ואז, עוד באותו חודש, קורה משהו. ההר השחור מתכסה בירוק. אותו גשם שיכול לסחוף את ההר, הוא גם מי שמחזיר אותו.

משם ירדתי לגליל, לשלולית. שלולית קטנה, כמה חודשים בחורף. בתוכה ראשנים, עוד מעט צפרדעים. בחורף יבש השלוליות התייבשו מוקדם, והראשנים התייבשו בתוכן.

מי צריך אותם? בנחל בפנמה, הראשנים החזיקו את האצות בשליטה, וכשנעלמו, אף חיה אחרת לא מילאה את מקומם. זה לא נחל בישראל, אבל התמונה ברורה: חיה קטנה שמחזיקה משהו גדול. ומי שיוצר לה את הבריכה, זה הגשם.

חשבתי שהבנתי. הגשם מחזיק את ההר, את השלולית, ועוד המון דברים שאין לי דרך למנות. סיימתי.

ואז נזכרתי בגמרא, והבנתי שבכלל לא הבנתי.

בבראשית כתוב: "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ... כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ, ואדם אין לעבוד את האדמה". והגמרא בחולין (ס ע"ב) מספרת מה קרה שם. הדשאים כבר יצאו. הם עמדו בפתח האדמה. והגשם לא ירד. לא כי אין גשם. לא כי האדמה לא הייתה מוכנה. הכול היה מוכן. חיכו למישהו.

עד שבא אדם הראשון, וביקש. ואז ירד גשם, והדשא יצא.

והגמרא מסבירה למה: להודיע שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתן של צדיקים. הגשם לא חיכה שיהיה בו צורך. הוא חיכה שיבקשו אותו.

ופתאום הבנתי גם למה המפתח הזה לא נמסר לשליח. אין שליח. אין צינור. מי שרוצה, מבקש בעצמו.

וזה לא רק גשם. גשם, גשמיות, שפע, צמיחה: כל מה שיורד מלמעלה מחכה, כמו הדשא בפתח האדמה, שמישהו יבקש.

וגם ההתפלה לא עומדת בפני עצמה. באמצע אלול תשפ"ו זחל כתם ירוק לאורך החוף: פריחת אצות. הים נעשה עכור, ומפעלי ההתפלה שאבו את המים שלהם דווקא משם. המסננים לא עמדו בעומס, וחמישה מתוך שישה נעצרו או קיצצו את הפעילות. אחרי עשרה ימים שניים מהם עוד עמדו מושבתים. מנהל המכון לחקר ימים ואגמים קבע: אירוע חסר תקדים. וההתפלה הזאת נותנת לנו כשמונים אחוז מהמים.

והברזים? המשיכו לזרום. כי מישהו פתח מאגרים אחרים. מקורות הגדילה שאיבה מהכנרת ומאקוויפר החוף. שאלו מים שנאגרו שם בעיקר מהגשם.

למחרת בבוקר עמדתי שוב בתפילה. הגעתי ל"ותן טל ומטר". הפעם שום דבר לא זימזם - "אבא, אני יודע שזה כבר מוכן. ארוז ומסודר, מחכה. אני מבקש רק כי זו הדרך לקבל".

גשם הוא לא בונוס. גשם הוא הכרח קיומי. לא רק בשביל המים. בעיקר בשביל העיניים.

תליתי את הציור על המקרר. עננים מצמר גפן. טיפות כחולות. ודשא ירוק מתחתיהן, כבר עומד, מחכה.

בערב הוא מילא כוס, שתה, והסתכל עליי. "אבא, מאיפה המים?"

הסתכלתי על הציור. "מלמעלה", אמרתי. הפעם כבר בלי לגמגם.