דלת המעלית נפתחת בקומה ארבע.
אבא יוצא, מזרז את בנו בן הארבע לצאת לפני שהדלתות נסגרות.
הילד, שהיה עסוק בפרצופיו מול המראה, הסתובב המום לאביו.
"אבא!" קרא בפליאה, "למה עצרנו בקומה הרביעית? סבתא הרי מתגוררת בקומה שש!"
"ממש לא, בני", האב קצת חסר סבלנות. יום שישי היום. הוא עוצר בידו את דלת המעלית, "סבתא נמצאת כאן בקומה... נו, אתה יוצא?"
"לא!" הילד מגלה עקשנות.
"נו!" אין לו זמן, לאבא, "סבתא כבר מחכה לנו!"
"ולכן אני רוצה לעלות אליה, בקומה שש!"
הוא לא מאמין לעצמו. הוא מתווכח עם ילד בן ארבע וחצי איפה מתגוררים ההורים שלו...
"לא נכון, סבתא נמצאת בקומה ארבע, ואתה יוצא עכשיו, חבל על הוויכוחים!"
הילד לא מוכן לצאת.
מלמטה, נשמעות קריאות חסרות סבלנות. "למה לא משחררים את המעלית?"
האבא נלחץ.
"צא, אמרתי לך!"
הילד מושך בכתפיו. מהמראה משתקף פרצוף עיקש. הוא לא זז ממקומו.
אין לו ברירה אלא להרים את הילדון הסורר - ולהוציא אותו, גם מבלי שירצה.
אסור לו להישאר כאן במעלית לבד, והוא לא יכול לתקוע בנין שלם ביום שישי חורפי - רק בגלל עקשנות חמודה של ילד בן ארבע.
האבא שולח את ידיו החסונות, מרים את בנו.
וכאן, מתחילה הדרמה האמיתית.
מתברר שיש בו, בילד, מעיינות בלתי נדלים של עקשנות לצד נכונות מלאה להילחם למען דעותיו.
הוא פרץ בבכי קולני, קורע לב. ידיו הקטנות משולבות במעקה ברזל שהותקן במעלית.
"לא רוצה לצאת כאן!" הוא זעק.
האב ניסה לשחרר את אחיזתו של הילדון מהמעקה, והילד העלה אוקטבות. צרחות של ממש. רקיעות רגליים. בעיטות לקיר המתכת. קולות
וברקים.
מכל הקומות נפתחו דלתות. אנשים שאלו בטוב לב אם צריך עזרה. מלמטה גברו הקריאות חסרות הסבלנות.
סוף סוף הצליח האב לשחרר את הידיים הקטנות מהמעקה, הרים את הילד בזרועותיו - והתקדם לכיוון היציאה.
והילד? נגרר, נדפק בקירות, מנסה להיאחז בכל כוחו במעלית שתוביל אותו לסבתא שבקומה שש...
לא הצליח.
הדלת נסגרה מאחוריו.
הוא מוצא את עצמו רטוב מזיעה, אדום מבכי, צרוד מצווחות, חבול מהחבטות שחטף בדרכו העיקשת, ועם טראומת ילדות שתלווה
אותו, תצוף מול הפסיכולוג עוד כמה עשרות שנים.
שניהם, הוא והפסיכולוג, יצקצקו בלשון על ההתנהגות הלא הגיונית של האב שהרסה את חיי הבן,
ולא יידעו כי את כל זה היה הילד יכול לחסוך, אם היה פשוט נותן יד לאבא, סומך עליו קצת יותר, ויוצא שמח, מרוצה ונינוח אל בית
הסבתא שבקומה ארבע.
כל מה שהוא היה צריך - זה מעט גמישות.
כולנו ילדים, והחיים הם מעלית.
לכולנו יש תוכנית מסודרת מאוד בראש, מהרגע שנכנסנו למעלית.
ברור לנו מתי אנחנו אמורים להגיע לכל קומה: מתי נתארס, מתי נזמין את הידידים ל'שלום זכר' הראשון.
ברור לנו באיזו קומה רוחנית, התפתחותית וחברתית אמורים ילדינו להיות, עם איזה סוג משפחה נשתדך.
ברור לנו כמה אנו אמורים להרוויח, במה אנו צריכים להצליח, אילו חלומות חייבים להתגשם.
אוי ואבוי אם המעלית תעצור בקומה אחרת מזו שֶׁהִזמַנּו.
לתוכנית שלנו אסור להשתבש, כי מי יודע לאן נגיע?
אין סיכוי להגיע למחוז חפצנו, לאושר של החיים, אם חלילה לא נגיע למקום שבו אנו רוצים.
ומה קורה כשאנו מגלים, תוך כדי החיים, שהמעלית עוצרת במקום אחר ממה שתוכנן?
אנחנו לא עומדים בזה.
אנחנו נלחצים, נסערים, לא יודעים מה לעשות.
מנסים לשנות את רוע הגזירה בכל דרך אפשרית.
מגייסים לצידנו את מיטב הסגולות, מפעילים את כל הקשרים שאפשר, רצים ליועצים, משלמים הון לעסקנים, רותחים מזעם על כל מי
שלדעתנו שיבש לנו את התוכנית, מנסים להילחם בכוח, נאחזים בקרנות המזבח, מאשימים כל מי שאפשר, מתפוצצים.
ואף פעם זה לא באמת עוזר.
כי השליטה לא באמת נמצאת בידינו, ואם אבא החליט שהכי נכון לנו לעצור בקומה הספציפית הזו - אין דרך לשנות את זה.
ומה שיוצא זה, שאת המציאות לא הצלחנו לשנות - אבל על הדרך "הרווחנו" סבל נפשי, טראומות, צלקות רגשיות.
אנחנו סחוטים מהמאבק, עצבניים, מאוכזבים מהחיים.
בליבנו, אנחנו מאשימים את המציאות. היא זו שהפכה אותנו להיות אנשים עם טראומה ועצבים רגישים.
אבל האמת - שזו לא תוצאה של המציאות.
זו תוצאה של העקשנות שלנו להיאחז במעלית.
אם היינו נותנים יד לאבא,
אם היינו מאפשרים לו להוביל אותנו בדרך שהוא בחר עבורנו, אם לא היינו צורחים בדרך ומתעקשים להיאחז בכל הכוח בתוכנית שלנו -
היינו מגיעים לאותה התוצאה, אבל רגועים יותר, נינוחים ובלי צלקות איומות.
ומתברר, שכל מה שאדם צריך בחיים -
זו קצת גמישות.
קצת פחות עקשנות.
להיות גמיש, זה קודם כל להבין שהמטרה שאני רוצה להשיג - היא לא בהכרח המטרה הנכונה:
מי אמר שאני חייב להיות ראש שבט מפואר עם שנים עשר ילדים שמתנהגים בדיוק לפי השבלונה שעיצבתי בדמיוני?
מי אמר שאני חייב להרוויח כמו השני?
מי אמר שאני חייב להצליח לקבל את המשרה ההיא, או להתקבל לישיבה הפלונית?
להיות גמיש, זה להבין שגם אם המטרה נכונה - לא בטוח שהדרך אליה היא כמו שאני חושב.
אני בטוח שהדרך היחידה להגיע לדירה משלי היא בצורה מסוימת, אבל אולי יש דרך אחרת שתביא אותי לשם?
אני בטוח שרק אם אצליח לקבל פגישה אישית עם דמות בכירה כלשהי אשיג את מטרתי, אבל אולי זה דווקא מה שיעכב אותי?
להיות גמיש, זה לדעת להכיל שינויים:
גם אם ארבעים שנה מחכה לי ארוחת ערב כשאני מגיע הביתה - זה לא אומר שזה הפך לכלל שאסור להפר אותו.
גם אם אני תמיד יודע לנהל סעודת שבת חווייתית - זה לא אומר שאם קרה פעם ואחד הילדים מפריע אני צריך להילחם בו בכוח כדי להחזיר
את המצב לקדמותו.
להיות גמיש, זה לעבור במהירות מתוכנית לתוכנית:
בניתי על סדר יום כלשהו, אבל פתאום הגיע טלפון ששיבש הכול. האם אני נלחם בזה ולא נותן למציאות לכפות עלי שינויים - או שאני
שואל את עצמי 'מה נדרש ממני עכשיו' ונכנס לפעולה בהתאם לאחריות שמונחת על כתפיי.
ואם נרצה לסכם את כל מאפייני הגמישות במשפט אחד - אין מתאים יותר מההגדרה שנתנו לזה חז"ל:
בַטֵל רְצֹונְָך מִפְנֵי רְצֹונֹו!
ההגדרה הזו של גמישות - נותנת פרספקטיבה ברורה מאוד על החיים:
'בטל רצונך מפני רצונו' זה אומר להחליף את הרצון העליון והעיקרי שלי בחיים, וממנו - אכן לא לזוז, עליו - אכן להתעקש.
ומהו רצון ה'?
דוד המלך מגלה לנו: רוצה ה' את יראיו - את המייחלים לחסדו!
הקדוש ברוך הוא רוצה שנפסיק לייחל ולהסתמך על התוכניות שלנו, שנפסיק לחשוב שהאושר בחיים תלוי במה שאנחנו חושבים ורוצים
- ובמקום זה נתחיל לייחל לחסדו, להישען עליו, ולתת לו להוביל אותנו.
וכאן מתגלה רובד נוסף בנושא הגמישות:
גמישות אין פירושה לוותר על המטרה העליונה - אלא על הדרך להגיע אליה...
אברהם אבינו, היה עקשן או גמיש?
מצד אחד, הוא היה גמיש מאוד. מפעים לחשוב איך ברגע אחד, למשל, הופך לוט מאחיין שצריך להיפרד ממנו - לאדם שחובה למסור את
הנפש כדי להצילו מידי מבקשי רעתו. הוא ידע לעבור מתפיסה אחת לאחרת - בתוך שניות.
אבל מצד שני, אין אדם שמסמל את העקשנות - כמו אברהם אבינו.
עולם שלם נמצא מעבר אחד - והוא מהעבר השני!
כולם מתווכחים אתו, מנסים להחזיר אותו לאמונות הטפלות, משליכים אותו לאש - והוא נותר בשלו. דבק באמונה.
אז מה, אברהם היה עקשן - או גמיש?
הוא היה עקשן - לכיוון המועיל.
הוא היה עקשן להישאר מחובר בכל רגע לבוראו.
אבל איך מתחברים לה'? את זה הוא כבר נותן לבורא להראות לו.
לפעמים זה בלקרב את האחיין.
לפעמים זה בלהיפרד ממנו.
ולפעמים בלצאת למלחמת עולם רק כדי להצילו.
לפעמים זה אומר להישאר בחרן ולכבד את אביו הזקן.
לפעמים זה אומר לצאת למסע אל הבלתי נודע, להיות נע ונד עד המקום שיראה לו ה'.
ולפעמים זה אומר לעזוב את הארץ המובטחת ולרדת מצרימה.
לפעמים זה להתרגש מההבטחה 'כי ביצחק ייקרא לך זרע'.
לפעמים זה להילחם בכל מי שמקריב את ילדיו למולך.
לפעמים זה לקחת את בנו יחידו אשר אהב - ולהעלותו כעולה על גבי המזבח.
ולפעמים זה לעצור, לא לשלוח ידו אל הנער.
על המטרה הזו - מתעקשים. לא נותנים לשום אדם ולאף מצב להחליף אותה. אבל איך מגיעים אליה?
את זה, תן לריבונו של עולם
להחליט.
אבא יוצא, מזרז את בנו בן הארבע לצאת לפני שהדלתות נסגרות.
הילד, שהיה עסוק בפרצופיו מול המראה, הסתובב המום לאביו.
"אבא!" קרא בפליאה, "למה עצרנו בקומה הרביעית? סבתא הרי מתגוררת בקומה שש!"
"ממש לא, בני", האב קצת חסר סבלנות. יום שישי היום. הוא עוצר בידו את דלת המעלית, "סבתא נמצאת כאן בקומה... נו, אתה יוצא?"
"לא!" הילד מגלה עקשנות.
"נו!" אין לו זמן, לאבא, "סבתא כבר מחכה לנו!"
"ולכן אני רוצה לעלות אליה, בקומה שש!"
הוא לא מאמין לעצמו. הוא מתווכח עם ילד בן ארבע וחצי איפה מתגוררים ההורים שלו...
"לא נכון, סבתא נמצאת בקומה ארבע, ואתה יוצא עכשיו, חבל על הוויכוחים!"
הילד לא מוכן לצאת.
מלמטה, נשמעות קריאות חסרות סבלנות. "למה לא משחררים את המעלית?"
האבא נלחץ.
"צא, אמרתי לך!"
הילד מושך בכתפיו. מהמראה משתקף פרצוף עיקש. הוא לא זז ממקומו.
אין לו ברירה אלא להרים את הילדון הסורר - ולהוציא אותו, גם מבלי שירצה.
אסור לו להישאר כאן במעלית לבד, והוא לא יכול לתקוע בנין שלם ביום שישי חורפי - רק בגלל עקשנות חמודה של ילד בן ארבע.
האבא שולח את ידיו החסונות, מרים את בנו.
וכאן, מתחילה הדרמה האמיתית.
מתברר שיש בו, בילד, מעיינות בלתי נדלים של עקשנות לצד נכונות מלאה להילחם למען דעותיו.
הוא פרץ בבכי קולני, קורע לב. ידיו הקטנות משולבות במעקה ברזל שהותקן במעלית.
"לא רוצה לצאת כאן!" הוא זעק.
האב ניסה לשחרר את אחיזתו של הילדון מהמעקה, והילד העלה אוקטבות. צרחות של ממש. רקיעות רגליים. בעיטות לקיר המתכת. קולות
וברקים.
מכל הקומות נפתחו דלתות. אנשים שאלו בטוב לב אם צריך עזרה. מלמטה גברו הקריאות חסרות הסבלנות.
סוף סוף הצליח האב לשחרר את הידיים הקטנות מהמעקה, הרים את הילד בזרועותיו - והתקדם לכיוון היציאה.
והילד? נגרר, נדפק בקירות, מנסה להיאחז בכל כוחו במעלית שתוביל אותו לסבתא שבקומה שש...
לא הצליח.
הדלת נסגרה מאחוריו.
הוא מוצא את עצמו רטוב מזיעה, אדום מבכי, צרוד מצווחות, חבול מהחבטות שחטף בדרכו העיקשת, ועם טראומת ילדות שתלווה
אותו, תצוף מול הפסיכולוג עוד כמה עשרות שנים.
שניהם, הוא והפסיכולוג, יצקצקו בלשון על ההתנהגות הלא הגיונית של האב שהרסה את חיי הבן,
ולא יידעו כי את כל זה היה הילד יכול לחסוך, אם היה פשוט נותן יד לאבא, סומך עליו קצת יותר, ויוצא שמח, מרוצה ונינוח אל בית
הסבתא שבקומה ארבע.
כל מה שהוא היה צריך - זה מעט גמישות.
כולנו ילדים, והחיים הם מעלית.
לכולנו יש תוכנית מסודרת מאוד בראש, מהרגע שנכנסנו למעלית.
ברור לנו מתי אנחנו אמורים להגיע לכל קומה: מתי נתארס, מתי נזמין את הידידים ל'שלום זכר' הראשון.
ברור לנו באיזו קומה רוחנית, התפתחותית וחברתית אמורים ילדינו להיות, עם איזה סוג משפחה נשתדך.
ברור לנו כמה אנו אמורים להרוויח, במה אנו צריכים להצליח, אילו חלומות חייבים להתגשם.
אוי ואבוי אם המעלית תעצור בקומה אחרת מזו שֶׁהִזמַנּו.
לתוכנית שלנו אסור להשתבש, כי מי יודע לאן נגיע?
אין סיכוי להגיע למחוז חפצנו, לאושר של החיים, אם חלילה לא נגיע למקום שבו אנו רוצים.
ומה קורה כשאנו מגלים, תוך כדי החיים, שהמעלית עוצרת במקום אחר ממה שתוכנן?
אנחנו לא עומדים בזה.
אנחנו נלחצים, נסערים, לא יודעים מה לעשות.
מנסים לשנות את רוע הגזירה בכל דרך אפשרית.
מגייסים לצידנו את מיטב הסגולות, מפעילים את כל הקשרים שאפשר, רצים ליועצים, משלמים הון לעסקנים, רותחים מזעם על כל מי
שלדעתנו שיבש לנו את התוכנית, מנסים להילחם בכוח, נאחזים בקרנות המזבח, מאשימים כל מי שאפשר, מתפוצצים.
ואף פעם זה לא באמת עוזר.
כי השליטה לא באמת נמצאת בידינו, ואם אבא החליט שהכי נכון לנו לעצור בקומה הספציפית הזו - אין דרך לשנות את זה.
ומה שיוצא זה, שאת המציאות לא הצלחנו לשנות - אבל על הדרך "הרווחנו" סבל נפשי, טראומות, צלקות רגשיות.
אנחנו סחוטים מהמאבק, עצבניים, מאוכזבים מהחיים.
בליבנו, אנחנו מאשימים את המציאות. היא זו שהפכה אותנו להיות אנשים עם טראומה ועצבים רגישים.
אבל האמת - שזו לא תוצאה של המציאות.
זו תוצאה של העקשנות שלנו להיאחז במעלית.
אם היינו נותנים יד לאבא,
אם היינו מאפשרים לו להוביל אותנו בדרך שהוא בחר עבורנו, אם לא היינו צורחים בדרך ומתעקשים להיאחז בכל הכוח בתוכנית שלנו -
היינו מגיעים לאותה התוצאה, אבל רגועים יותר, נינוחים ובלי צלקות איומות.
ומתברר, שכל מה שאדם צריך בחיים -
זו קצת גמישות.
קצת פחות עקשנות.
להיות גמיש, זה קודם כל להבין שהמטרה שאני רוצה להשיג - היא לא בהכרח המטרה הנכונה:
מי אמר שאני חייב להיות ראש שבט מפואר עם שנים עשר ילדים שמתנהגים בדיוק לפי השבלונה שעיצבתי בדמיוני?
מי אמר שאני חייב להרוויח כמו השני?
מי אמר שאני חייב להצליח לקבל את המשרה ההיא, או להתקבל לישיבה הפלונית?
להיות גמיש, זה להבין שגם אם המטרה נכונה - לא בטוח שהדרך אליה היא כמו שאני חושב.
אני בטוח שהדרך היחידה להגיע לדירה משלי היא בצורה מסוימת, אבל אולי יש דרך אחרת שתביא אותי לשם?
אני בטוח שרק אם אצליח לקבל פגישה אישית עם דמות בכירה כלשהי אשיג את מטרתי, אבל אולי זה דווקא מה שיעכב אותי?
להיות גמיש, זה לדעת להכיל שינויים:
גם אם ארבעים שנה מחכה לי ארוחת ערב כשאני מגיע הביתה - זה לא אומר שזה הפך לכלל שאסור להפר אותו.
גם אם אני תמיד יודע לנהל סעודת שבת חווייתית - זה לא אומר שאם קרה פעם ואחד הילדים מפריע אני צריך להילחם בו בכוח כדי להחזיר
את המצב לקדמותו.
להיות גמיש, זה לעבור במהירות מתוכנית לתוכנית:
בניתי על סדר יום כלשהו, אבל פתאום הגיע טלפון ששיבש הכול. האם אני נלחם בזה ולא נותן למציאות לכפות עלי שינויים - או שאני
שואל את עצמי 'מה נדרש ממני עכשיו' ונכנס לפעולה בהתאם לאחריות שמונחת על כתפיי.
ואם נרצה לסכם את כל מאפייני הגמישות במשפט אחד - אין מתאים יותר מההגדרה שנתנו לזה חז"ל:
בַטֵל רְצֹונְָך מִפְנֵי רְצֹונֹו!
ההגדרה הזו של גמישות - נותנת פרספקטיבה ברורה מאוד על החיים:
'בטל רצונך מפני רצונו' זה אומר להחליף את הרצון העליון והעיקרי שלי בחיים, וממנו - אכן לא לזוז, עליו - אכן להתעקש.
ומהו רצון ה'?
דוד המלך מגלה לנו: רוצה ה' את יראיו - את המייחלים לחסדו!
הקדוש ברוך הוא רוצה שנפסיק לייחל ולהסתמך על התוכניות שלנו, שנפסיק לחשוב שהאושר בחיים תלוי במה שאנחנו חושבים ורוצים
- ובמקום זה נתחיל לייחל לחסדו, להישען עליו, ולתת לו להוביל אותנו.
וכאן מתגלה רובד נוסף בנושא הגמישות:
גמישות אין פירושה לוותר על המטרה העליונה - אלא על הדרך להגיע אליה...
אברהם אבינו, היה עקשן או גמיש?
מצד אחד, הוא היה גמיש מאוד. מפעים לחשוב איך ברגע אחד, למשל, הופך לוט מאחיין שצריך להיפרד ממנו - לאדם שחובה למסור את
הנפש כדי להצילו מידי מבקשי רעתו. הוא ידע לעבור מתפיסה אחת לאחרת - בתוך שניות.
אבל מצד שני, אין אדם שמסמל את העקשנות - כמו אברהם אבינו.
עולם שלם נמצא מעבר אחד - והוא מהעבר השני!
כולם מתווכחים אתו, מנסים להחזיר אותו לאמונות הטפלות, משליכים אותו לאש - והוא נותר בשלו. דבק באמונה.
אז מה, אברהם היה עקשן - או גמיש?
הוא היה עקשן - לכיוון המועיל.
הוא היה עקשן להישאר מחובר בכל רגע לבוראו.
אבל איך מתחברים לה'? את זה הוא כבר נותן לבורא להראות לו.
לפעמים זה בלקרב את האחיין.
לפעמים זה בלהיפרד ממנו.
ולפעמים בלצאת למלחמת עולם רק כדי להצילו.
לפעמים זה אומר להישאר בחרן ולכבד את אביו הזקן.
לפעמים זה אומר לצאת למסע אל הבלתי נודע, להיות נע ונד עד המקום שיראה לו ה'.
ולפעמים זה אומר לעזוב את הארץ המובטחת ולרדת מצרימה.
לפעמים זה להתרגש מההבטחה 'כי ביצחק ייקרא לך זרע'.
לפעמים זה להילחם בכל מי שמקריב את ילדיו למולך.
לפעמים זה לקחת את בנו יחידו אשר אהב - ולהעלותו כעולה על גבי המזבח.
ולפעמים זה לעצור, לא לשלוח ידו אל הנער.
על המטרה הזו - מתעקשים. לא נותנים לשום אדם ולאף מצב להחליף אותה. אבל איך מגיעים אליה?
את זה, תן לריבונו של עולם
להחליט.
