בס"ד
ב] ולפי דברי האוסרים למנות ע"י דבר אחר, כשעי"ז יודע מספרם המדוייק, יש לעיין אם מותר למנות שורות ספסלים כשעל כל אחת יש מנין ידוע של בני אדם, ועי"ז יודע מספר המסובים, כי אם יודע עי"ז מספרם המדוייק ליכא ההיתר של "על-ידי דבר אחר". וכן אם יש לו כ' ניירות רשימות בני אדם, שעל כל נייר יש כ"ה שמות מדוייקים, וימנה כמה ניירות יש לו, וכיון שיודע שעל כל נייר איכא כ"ה שמות ידע שאיכא חשבון של חמש מאות אנשים בדוייק, אין ע"ז ההיתר של "על ידי דבר אחר". אמנם לשאר הפוסקים שס"ל שכל שמונה על ידי דבר אחר מותר, יש לזה ההיתר.
ולענ"ד נראה, שלכו"ע אין איסור לידע המנין, רק אם מונין, אבל אם יודע המנין שלא ע"י מונה מנין, ליכא איסור כלל. ולכן כאן כשקורא פסוק זה, לא מונה כלל, רק קורא פסוק בתורה, והמנין יתוודע ממילא, כי יודע שיש בפסוק זה עשרה תיבות, והאיסור הוא רק אם מונה א' ב' ג' וכו', ואפילו אם מונה כמה כיסים של טו"ת יש בביהכנ"ס אסור לשיטה זו, כי עכ"פ מונה הוא, ע"י דבר אחר.
ולפי"ז מותר לומר למי-שהוא "יש לי כך-וכך בנים" ואפילו כי למעשה יודע מספרם, מכל מקום הרי אינו מונה, ואין איסור לדעת מנינם רק אם עכ"פ מונה באיזה אופן שיהיה[6].
מלמד בחדר, שיש לו רשימה של כל התלמידים, ומונה ושואל: גבריאל כאן, מנשה כאן, עד שיכלה כל הרשימה, ועי"כ יודע שכל ה-כה תלמידים נמצאים כאן.
כי אין לו נפק"מ אם ימצאו כאן כ"ה תלמידים, או שבע בני-משפחתו, כי אפילו אם יהיה לו יותר תלמידים ויותר בני-משפחתו ימנה את כולם, רק עיקר רצונו הוא: שכולם ימצאו, ולא יחסר אף אחת.
אמנם למנות ממש, א' ב' ג', ועי"כ שיכלה המנין בתלמידיו ל-כ"ה, ידע שכולם ימצאו שם, אסור, אפילו אם אין כוונתו למנין זה דוקא, רק רצונו שידע שכולם נמצאו כאן, מכ"מ אסור למנות את ישראל אפילו אינו מכוון למנות[13].
[1] יומא כב: אמר ר' אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשני לאוין שנאמר לא ימד ולא יספר, ע"כ. ובשו"ת החת"ס פסק שמזה הפסוק למדנו האיסור למנות את ישראל.
[2] הגר"י משקלאוו זצ"ל בתשובתו להחת"ס, "עיקר איסורא דלמנות ישראל הוא משום עינא בישא וסילוק ברכתא כדבר המנוי ושלטא סט"א כמ"ש בזוהר... והיינו כשמונין האנשים אבל לא כשמונין הכופר או הטלאים או אפי' האצבעות שאינם גופי האנשים" ועוד כתב שם: "ועוד מסוגי' דיומא כג: דעיקר האיסור לגולגללותן וכדפרש"י שם ובתורה ר"פ כי תשא", וכן סב"ל האבני נזר (חיו"ד סי' תנב אות ה', ועי' מה שחזר בו בסי' ת"נ).
[3] החתם סופר חולק על חילוק זה שהגלגולת הוא גוף האדם, והאצבעות המה דבר אחר, וז"ל: "אמנם מה שכתב פר"מ דאיכא לחלק בין מונה הראשים והגלגלת ובין מונה האצבעות הוא דבר שאין לו שחר... ומכל מקום צריך לעיין מה לי מונה הגופים או השקלים והטלאים ומכל שכן האצבעות, הלא הכל חד שיודע מנינים, וקרא קאמר לא יספר...", החת"ס תמה על עיקר ההיתר של מונה ע"י דבר אחר, הרי כיון שהאיסור של לא יספר, הוא כדי שלא ידע מנינם, למה יהיה מותר ע"י דבר אחר, אם סוף כל סוף ידע עי"ז מנינם? לזה בא החת"ס בחידוש בביאור ההיתר של "על-ידי דבר אחר", וז"ל: "ולפע"ד יש לומר כיון דאם ירבה או ימעט א' שקל או טלה, או אם לא יוציא אצבע, או יוציא ב' ולא ירגיש הממונה, הרי נתבלבל המנין ולא נודע מספרם, אלא אנו מחזיקים ומאמינים כי העשיר לא ירבה והדל לא המעיט ומחזקה זו אנו יודעים מספר העם על ידי השקלים או כיוצא בזה, מכל מקום איננו בודאי ממש והרי לא מנה ולא ספר ישראל. ויצדק יותר גירסת הרמב"ם בש"ס דיכול כל כהן להוציא כמה אצבעות שירצה ב' או ג' ומונים אותם כמה שהם ב' או ג' ומה בכך, הלא הממונה או אחר אומר ע"ד גורל מספר ידוע, מאה או אלף כמו שעולה על דעתו שלא יוכל שום כהן לשער במי שכלה המספר, ואם כן מה בכך יוציא כל אצבעותיו כמו שירצה, כל מי שכלה המספר בו, הוא המוקדם, משאי"כ אגודל מפני שיכול לפושטו ולכופו מהר וכשיראה בסוף סמוך לכלות המספר ימהר לפשוט או לכוף כרצונו כדי שיכלה המספר בו, זה דעת הרמב"ם ואם כן אין האנשים נימנים כלל רק האצבעות", עכ"ל. החתם סופר קבע כאן מסמרות, ביסוד ההיתר של דבר אחר, שאין כאן נפ"מ אם הוא גופו או דבר אחר, רק עיקר הנפ"מ אי המספר מדוייק, או אינו מדוייק, ובאינו בודאי מדוייק רק עפ"י חזקה יש לו דין של ע"י דבר אחר. וגם לפי"ז יתפרש סיום תשובת החת"ס: "אשר היוצא מדברינו, שלא לצורך אסור למנות בשום אופן תחבולה כלל", וזה היה טעותו של דוד (עי' ד"ה והנה בטעותו). "ולצורך מצוה שלא על ידי גורל, צריך שיתנו חצאי שקלים ויהי לכפר על נפשותינו". דוקא חצאי שקלים, שלהיות ע"י דבר אחר מועיל בכל אופן שאין יודע מספרם המדוייק. "ואמנם לצורך מצוה ועל דרך גורל מותר למנות ע"י דבר אחר". פירש באופן שלא ידע מספר מדוייק שיוכל אדם אחד להכניס כמה פעמים. "ואין צריך כפרה. אמנם למנות הפרפרות ולאמור פרפרת זה לזה וזה לזה מותר לגמרי".
[4] כן הקשה הגרמ"ש קליין שליט"א בספרו הנפלא "ויקהל משה" (פרשת במדבר), והוא שליט"א תירץ שכיון שפסוקים אלו יש בהם סגולה כנגד עין הרע לכן מותר, אמנם לענ"ד קשה לסבלם, כי החת"ס הרי אסר אפילו לצורך ואפילו ע"י דבר אחר אלא בכפרה של חצי שקל, וכאן הרי אין נותנים כפרה, וגם אפילו שליכא סכנה של עין הרע, מכל מקום האיסור לא הותר.
[5] וכן מבואר להדיא בפלא יועץ (ערך מונה) וז"ל: "ולא טוב עושים אנשים חסרי מדע שכשרוצים לידע אם יש מנין להתפלל ורוצים לזהר שלא למנות את ישראל ומונים א"ב, ג"ד, ולו חכמו ישכילו שלא הועילו בתקנתם רק ימנו אותם במראית עין ובמחשבת לב".
[6] ויש להביא ראיה לזה מבראשית מח ה, שיעקב אמר ליוסף, "ועתה שני בניך הנולדים לך" הרי שאמר המספר, אך כיון שלא היה מונה, היה מותר (והמתעקש יוכל לטעון, כי אולי רק בבני יוסף שאינו שולט עין הרע מותר, אך לא רציתי לחלק בזה).
[7] מקור הדין: תנן (קמח:) מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב וכו' ופירש"י: ולא מן הכתב. אם כתב מע"ש כך וכך אורחים פלוני ופלוני זמנתי כדי שלא ישכחם לא יקרא באותו כתב בשבת ובגמ' מפרש טעמא. ובגמ' (קמט.) מ"ט רב ביבי אמר גזירה שמא ימחוק אביי אמר גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות. וברש"י: שמא ימחוק מן האורחין שיראה שלא הכין להם כל צרכם ויתחרט שזימן יותר מן הראוי וימחוק מן הכתב כדי שלא יקראם השמש, ע"כ. ובשו"ת חת"ס (ח"ח סי' ח') כתב דהטעם שאין אסור כתב ההוא משום איסור מנין ישראל, "דאינו מונה האורחים כלל אלא אומר פרפרת זה לפלוני וזה לפלוני... דהחתם סופר הבין כי ציור הנידון הוא, שאמר: "זה לראובן, זה לשמעון, זה ללוי", וההתיר הוא, שלמנות מנות ע"י דבר אחר – דהיינו אנשים – מותר. דהיינו דכדי לידע כמה מנות הוא יצטרך לסעודה ע"י שמונה כמה אנשים מסובין בהסעודה, ואינו אומר: "סך הכל יש לנו עשרה אנשים, וא"כ יצטרך עשרה מנות", רק הולך ומונה, "ראובן שמעון לוי יהודה, סך הכל אני יצטרך לד' מנות", ואז לא נחשב שמונה אנשים לצורך המנות, רק מונה המנות, ע"י אנשים.
ולפי"ז הרוצה לדעת כמה כסאות יצטרך לסעודה, או למסיבה, ג"כ מותר למנות, א' ב' ג' ד' ה' וכו', ולסיים וא"כ אני נצרך לעשרה כסאות, כי החת"ס קבע במסמרות, שלמנות מנות [ולאו דוקא מנות] ע"י אנשים מותר, כי אינו מונה אנשים כלל, ואפילו ע"י דבר אחר.
והגר"י משקלאוו זצ"ל חולק על החתם סופר ז"ל, וכתב במכתב אליו וז"ל: "אבל אני בעניותא חזינא דפשטא דמתני' מינוי האורחין בפ"ע ג"כ שרי כדמוכח לישנא ברירא: מונה את אורחיו ואת פרפרותיו ולא קאמר עם פרפרותיו, והכי דיקא לישנא דמאור תלמודין רש"י ז"ל ד"ה אבל כו' אם כתב מע"ש כך וכך אורחים פלוני ופלוני זמנתי כדי שלא ישכחם, לא יקרא באותו כתב בשבת כו' עכ"ל. הרי דמנאם ע"י כתב בע"ש האורחים בפ"ע שלא ישכחם לקראם ולא הזכיר פרפראות כלל, עכ"ל.
והנה הוא הבין דעת החת"ס שעיקר ההיתר של החת"ס הוא שלא מנה אנשים בפני-עצמן כלל, רק מונה "זה לראובן זה לשמעון...", ואינו מונה, ראובן שמעון לוי וכו', וע"כ כתב שזה סותר לדעת מרן החת"ס, אמנם לענ"ד עיקר היתר של החת"ס הוא: שאינו מונה אנשים כדי לידע מספרם, רק כדי לידע אם יקרא כולם, או ימחוק קצת מהם, מפני שיראה שאין לו כל-כך מנות, וכן מדוייק לשון רש"י ז"ל, שכתב ב' ענינים: בטעם שכתב פלוני ופלוני זימנתי הוא: "כדי שלא ישכחם", אמנם לפי"ז אי"צ לדעת ה"מספר" (- היינו הסך-הכל), ולמה כתב "כך וכך אורחים" (- סך-הכל של כולם), ע"ז למד החת"ס כי המספר כתב כדי לידע כמה מנות צריך לזמן, ויש לזה היתר, כי זה ממש "מונה מנות ע"י אנשים" ולא "מונה אנשים ע"י דבר אחר", ואח"כ הוסיף רש"י בטעם שימחוק מן האורחים: "שיראה שלא הכין להם כל צרכם" הרי דכל מה שצריך לידע סכום האורחים הוא לידע כמה מנות צריך לו.
ולהלכה פסקי' (טור ומחבר שז סעיף יב) בזה"ל: "זימן אורחים והכין להם מיני מגדים וכתב בכתב כמה זימן וכמה מגדים הכין להם אסור לקרותו בשבת...". הרי לן בפירש דמיירי שכתב רשימה מאנשים ורשימה ממנות, ויותר מפורש בשועה"ר (סעיף כב): "מי שזימן אורחים והכין להם מיני מגדים וכתב בכתב מע"ש את שמות האורחים שזימן שלא ישכחם לקראם אליו בשבת או שכתב שמות המינים שהכין להם..." הרי ג"כ מבואר שאו-או קאמר ואפילו רק שמות האנשים ג"כ מותר. ועכ"ח כי עיקר היתר של החת"ס הוא כי לידע כמה מנות יצטרך ולכן מונה מספר אנשים, ואפילו רק שמות אנשים יש לזה ההיתר של מונה מנות ע"י אנשים.
[8] הגר"י משקלאוו זצ"ל במענה על התשובה של החת"ס כתב לחלוק עליו בזה"ל: "לפי דעתי הוריתי שאין בזה איסור דלמנות ישראל כאשר הערכתי לו בראשונה ממתניתין בשבת קמ"ח מונה אדם את אורחיו מפיו אבל לא מן הכתב שמא וכו' הא לאו הכי שרי, וכן מפיו שלא בפניו שרי". הרי דלמד כי עיקר ההיתר הוא שאינו בפניהם, ולפי זה מותר למנות אפילו כדי לידע מספרים הכללי, הסך-הכל שלהם (כי מזה מיירי הגר"י משקלאוו, כדמפרש זאת במכתבו: דבנידון דידן לן אסור דרושמין המנין בכל שנה, דבכל שנה איכא נכנסים ויוצאים נולדים ונעדרים, וכגון דא צריך לאודעינהו ברשימתינו והכא ליכא פרפראות למנותם", היינו שהיה מונה ממש, ולא כדי לידע הפרפראות), ולענ"ד יש לומר כי גדר ההיתר הוא, שאין זה בגדר מונה, רק בגדר "מספר דברים", שמספר שיש כך וכך אורחים, ומונה פירוש, שיש לפניו אנשים אחדים, או שקלים אחדים, ומונה הדברים, אבל מן הכתב שלא בפניהם, וקורא הכתב, יש לזה גדר של קורא והולך, ואפילו אח"כ יפרש המנין, יש לזה גדר של ידיעה בעלמא, ולא כ'מונה'.
[9] כן יוצא משיטת הגר"י משקלאוו, למנות שלא בפניהם מותר, אמנם בפניהם, אם הוא ע"י דבר אחר מותר לגמרי, ואין צריך כפרה, אבל להחת"ס, אפילו ע"י דבר אחר אין היתר, אם מונה ממש מנין מדויק, רק צריך להיות שיוכל ליפול ספק בדיוקית, וגם צריך כפרה של חצי שקל.
[10] מגן אברהם (או"ח סי' קנ"ו) וז"ל: אסור למנות ישראל אפילו אינו מכוון למנות רק להטיל גורל אפילו לדבר מצוה אלא מוציאין אצבעותיהם ומונין אצבעותיהם, עכ"ל.
[11] וסיים בגליון החת"ס למה שכתב בתשובתו הנ"ל וז"ל שם: "הנה כוונתו, כי מנין הכהנים לכאורה אינו נכנס בגדר מנין כלל, שהרי בין כך לא נודע מספר מנין העם ההוא, רק במקום שכלה מנין שאמר האומר, ויש שהי' צריך לסבב ב' פעמים או כמה פעמים או רק חצי ההיקף ובמה יודע איפה מספר הכהנים שעמדו בהיקף, מכל מקום נקרא מנין. ובזה ניחא לי דהרי בתורה מבואר לפי הנ"ל דאפילו מנין לצורך צריך כפרה בחצאי שקלים לכפר על נפשותינו לפני ד' והכא בכהנים וכן בבזק וטלאים, נהי דלא נמנו בגופים מכל מקום איזה כפרה הביאו. ולהנ"ל ניחא, דאין זה בגדר מנין ממש, ומשום הכי לא מייתי ש"ס דיומא מקרא דתורה אלא משמואל והיא מצוה מחודשת מדברי קבלה ויתכן בשאול נמי הכי הוא שמנה אנשי המלחמה ומי מהם ישב על הכלים ומי מהם יתקן דרכיו ומי יצא למלחמה כל זה נעשה על ידי שום גורל, ומכל מקום מנאם בבזק וטלאים וכפרה לא היו צריכים", עכ"ל.
ולפי דבריו יש ב' דברים בשקלים, כי כדי להתיר למנות מנין ממש, צריך להיות באופן שאין מונה מספר מדויק בודאי, רק שיוכלו עדיין להסתפק אם כל אחד נמנו, וגם צריכין כפרה, אבל אם אינו למנין ממש, אלא כגון גורל אי"צ כפרה, אבל צריך לדבר אחר, והיינו שלא יהיה מספר מדוייק רק יהיה אופן שיוכלו כמה אנשים לנפול מן המספר.
ועיקר החילוק בין גורל למונה אורחיו לכאורה צ"ב כי גורל אינו מונה שום מספר, ומכל מקום אסור, וצריך ליהות ע"י ענין שלא יהיה מדוייק, וא"כ למה מותר למנות אורחיו, אפילו שאינו מונה אנשים, מכל מקום גם בגורל אינו מונה אנשים, כי לא הגיע לשום מספר, ולבסוף עדיין אינו יודע המספר שבני אדם, וא"כ למה לא יאסרו גם למנות אורחיו.
וצריך לחלק, שבגורל למעשה מונה אנשים, דהיינו שמונה א' ב' ג', רק שאינו מגיע לכולם עי"ז, שאינו יודע מספרם, וגם אינו רוצה כלל למנאם. משאי"כ במונה אורחיו, שבעצם מונה את פרפרותיו, רק האופן ליגיע לזה הוא ע"י שמונה אנשים, אינו מונה כלל אנשים, רק מונה המנות ע"י האנשים, וחידוש גדול מחדש החת"ס שזה מותר, ועוד קיל יותר מגורל, אפילו שאחר כך ידע מספרם המדויק.
אמנם הקהילות יעקב הבין אחרת החתם סופר, לפי דבריו סב"ל להחתם סופר זצ"ל שההיתור של מונה אורחיו היא משום שכל יסוד האיסור הוא לידע סיכום הכללי של האנשים, ובמונה אורחיו אינו מסכם סיכום כללי של האנשים רק של המנות. וז"ל: "כוונת החת"ס נראה דיסוד איסור המנין הוא מנין לדעת עי"ז מספר הכללי אבל ההיא דפרק שואל מונה לראובן אצטרך מנה אחת לשמעון עוד אחת והסיכום הוא כמה מנות עליו להכין לא כמה אנשים יתהוו בצירופם, והכוונה בענין זה הוא עיקר גדול שיסוד האיסור הוא צירופם למנין הכללי...". אמנם לפי מה שביררנו, מתוך הסוגיא של גורל, שיש כאן ב' איסורים נפרדים, יש איסור לסכם מנין הכללי, אמנם אפילו אם אינו מסכם מנין הכללי יש עוד איסור למנות אנשים מספר מדוייק ללא סיבה ג"כ.
[12] וז"ל הגר"י משקלאוו ז"ל: "עיקר איסורא דלמנות ישראל הוא משום עינא בישא וסילוק ברכתא כדבר המנוי ושלטא סט"א כמ"ש בזוהר... והיינו כשמונין האנשים אבל לא כשמונין הכופר או הטלאים או אפי' האצבעות שאינם גופי האנשים", עכ"ל.
[13] איתא בב"ח (או"ח סי' שז): "ומה שנוהגין שהשמש קורא לסעודה מתוך הכתב הוא איסור גמור שהרי הוא קורא בשטרי הדוטות ממש", עכ"ל. וכתב ע"ז המג"א: ואני אומר מנהג ישראל תורה הוא, דהא חשבונות של מצוה שרי...", עכ"ל. והנה לענין איסור מנין, אי אפשר ליתן כאן ההיתר של החת"ס שמונה מנות ע"י האנשים, כי כאן מיירי משמש, שאי אפשר למחוק שמות האנשים, רק צריך לקרוא את כולם, וכלשון השועה"ר: "ואין לאסור כאן משום גזרה שמא ימחוק מפני שזה לא שייך לגזור אלא בבעל הסעודה עצמו שיש בידו למחוק ולגרוע מנין הקרואים אבל השמש אין בידו לגרוע", עכ"ל, וא"כ צריך ביאור, דלפי שמבאר מרן החת"ס את דברי המג"א בסי' קנ"ו, שיש איסור נוסף למנות, אפילו אם אינו מכוון למנות, וכל ההיתר של מונה פרפראות הוא רק שאם ימצא יותר אנשים, ימחוק אנשים, כי עיקר כוונתו לידע כמה פרפראות יצטרך לו וכנ"ל, אבל כאן הרי מונה אנשים ממש, ואפילו שאינו מכוון להמספר, רק רצה שכולם יהיו שם, המג"א הרי אוסר אפילו אם רק מונה בלי כוונה למנות, וליישב הנ"ל יש לומר, כי כל זה הוא רק כגון הנידון ביומא, שמונה ממש, אך אין מיגע לכלום, כי לא ידע מספרם, וגם אינו רוצה לדעת מספרם, ומכל מקום אסור משום שלמעשה בפועל הוא מונה, אמנם בנידון של המג"א בסי' שז, יש על הכתב סכום אנשים, אבל אינו מונה אותם, כי הבעה"ב אינו אומר לו, אני צריך ל-כה אנשים, ואתה צריך לקרא כ"ה אנשים, והוא הולך ומונה כדי להגיע לסכום זה, רק הבעה"ב אמר לו, אני צריך לאלו אנשים דוקא קרואי מועד, והוא הולך וקורא את כולם, ואפילו אם כיון שצריך לכולם, עכ"ח צריך למנין מסויים, מכל מקום אין זה בגדר מונה כלל.
[14] מצינו בפירוש שהתורה מנה השבעים נפש שירדו מצרים, בלי דבר אחר ובלא כפרה, וגם אחר ברכת יעקב לבניו סיים התורה הקדושה "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר", הרי דמנין שלא בחייהם מותר, והטעם נראה כי כל הטעמים לאסור למנות ישראל, משום עין הרע ושלא ישלוט עליהם ס"א לא שייך בנפטרים.
בענין למנות מנין ישראל
מה שיוצא מחילופי מכתבים של מרן החתם סופר זצ"ל (ח"ח סי' ח') והגר"י משקלאוו זצ"ל (ספר היובל [לוין עמ' שכא)
איסור למנות את ישראל // על-ידי דבר אחר
א] אסור למנות את ישראל שנאמר (הושע ב, א) 'לא ימד לא יספר'[1]. ויש מי שאומר שע"י דבר אחר, ולצורך מצוה, מותר בכל אופן למנות[2], אמנם יש אומרים שאין היתר למנות ע"י דבר אחר ואפילו לצורך מצוה, רק בכל אופן שמונין ומגיעין לידע חשבונם אסור, ועיקר ההיתר של 'על-ידי דבר אחר' הוא: כי עי"ז ליכא וודאות על דיוקים של הסך-הכל, ואפשר להרהר אחריו, ולכן מותר לצורך מצוה, וגם צריך כפרה[3].ב] ולפי דברי האוסרים למנות ע"י דבר אחר, כשעי"ז יודע מספרם המדוייק, יש לעיין אם מותר למנות שורות ספסלים כשעל כל אחת יש מנין ידוע של בני אדם, ועי"ז יודע מספר המסובים, כי אם יודע עי"ז מספרם המדוייק ליכא ההיתר של "על-ידי דבר אחר". וכן אם יש לו כ' ניירות רשימות בני אדם, שעל כל נייר יש כ"ה שמות מדוייקים, וימנה כמה ניירות יש לו, וכיון שיודע שעל כל נייר איכא כ"ה שמות ידע שאיכא חשבון של חמש מאות אנשים בדוייק, אין ע"ז ההיתר של "על ידי דבר אחר". אמנם לשאר הפוסקים שס"ל שכל שמונה על ידי דבר אחר מותר, יש לזה ההיתר.
המנהג למנות ה'מנין' ע"י הפסוק הושיעה את עמך וגו'
ג] מנהג ישראל תורה היא, שכשרוצה לידע אם יש עשרה אנשים לומר קדושה ולהתפלל, קורין הפסוק "הושיעה את עמך וגו'" [או ואני ברוב חסדיך וגו'] שיש ביה עשרה תיבות, ועי"ז יודע אם איכא עשרה אנשים בביהמ"ד. ובפשטות ההיתר הוא, משום שאינו מונה האנשים בעצמם, רק על-ידי דבר אחר, היינו ע"י תיבות הפסוק. אמנם להיש אומרים שאין היתר זה רק אם אינו יודע מנינם הדיוקית, לכאורה כאן שיודע עי"ז מנינם הדיוקית, צ"ע מהו ההיתר[4].ולענ"ד נראה, שלכו"ע אין איסור לידע המנין, רק אם מונין, אבל אם יודע המנין שלא ע"י מונה מנין, ליכא איסור כלל. ולכן כאן כשקורא פסוק זה, לא מונה כלל, רק קורא פסוק בתורה, והמנין יתוודע ממילא, כי יודע שיש בפסוק זה עשרה תיבות, והאיסור הוא רק אם מונה א' ב' ג' וכו', ואפילו אם מונה כמה כיסים של טו"ת יש בביהכנ"ס אסור לשיטה זו, כי עכ"פ מונה הוא, ע"י דבר אחר.
למנות במחשבה
ד] ומונה פירושו או בידים או בפיו, אבל במחשבה לא מיקרי אפילו ע"י דבר אחר[5].ולפי"ז מותר לומר למי-שהוא "יש לי כך-וכך בנים" ואפילו כי למעשה יודע מספרם, מכל מקום הרי אינו מונה, ואין איסור לדעת מנינם רק אם עכ"פ מונה באיזה אופן שיהיה[6].
למנות אנשים כדי שידע כמה מנות וכדו' להכין
ה] לקרות שמות אנשים מן הרשימה, ראובן שמעון לוי יהודה וכדו', כדי לידע כמה כסאות צריך להסעודה וכדו', או לידע כמה מנות יצטרך להסעודה, ואם יש לו יותר מכדי צרכו, יוסיף אנשים, ואם יש לו מעט מנות ימעט מן האנשים, שלא יקראם, או טעקסי-דרייווער שמונה האנשים כדי לידע אם יוכל לכלכל את כולם, ואם לאו יקרא טעקסי נוסיף, יש אומרים שמותר, כי אינו מונה אנשים כלל, רק מונה כסאות או מנות, ע"י דבר אחר והיינו אנשים[7]. ויש מי שאומר שאינו מותר רק אם מונה האנשים שלא בפניהם[8], אבל אם מונה בפניהם רק אם מונה ע"י דבר אחר מותר[9].מונה ואינו מכוון למנות
ו] למנות אנשים באופן שלא יגיע לכלום, כגון בעושה גורל, ויש מספר אנשים, ומונה והולך עד שיגיע למנין מסוים, ומי שיגיע אצלו המנין המסוים, הוא יזכה, גם זה אסור[10], כי יש ב' איסורים; מן התורה אסור למנות כדי להגיע לידי סך-הכל, ומדברי קבלה, אסור למנות אפילו שלמעשה לא ידע מספרם, יש לזה איסור נוסיף. והעצה להינצל מזה הוא; להיש אומרים, אם יוכל כל אחד ליכנס כמה פעמים בהגורל, כגון אם מונין ע"י האצבעות, יוכלו להוציא כמה אצבעות[11], וליש מי שאומר, אם מונה ע"י אצבעות, הוי דבר אחר, ואין איסור רק אם מונה הגלגולת[12].מונה כדי לדעת אם כולם נמצאו שם
ז] אמנם, אם מונה אנשים, ולא מספרם, רק הוא צריך לסכום אנשים מסויימים, אבל לאו משום שצריך למספרם, רק שהם צריכין דוקא להימצא שם, לדוגמא; הקהילה מאסף אסיפת ראשי קהילה, וצריך להימצא ז' טובי העיר, ולא משום שהם צריכין למנין ז', כי גם אם היו עשרה טובי העיר, היו צריכין את כולם, כי העיקר מה שהם צריכין הוא ש"כולם יהיו שם", ולכן מונים: ראובן נמצא, שמעון נמצא, וכן הלאה, עד שידעו שכולם נמצאים שם, זהו מותר לכו"ע, כי אינו מונה כלל, א' ב' ג', רק רואה שכולם יהיו שם, יהיה איזה מספר שיהיה.דוגמאות להמחשה:
ראש המשפחה שרוצה להבדיל במוצ"ש ורוצה שכל המשפחה ימצא שם, ולכן שואל: ראובן כאן, שרה כאן... כדי שידע שכולם שם.מלמד בחדר, שיש לו רשימה של כל התלמידים, ומונה ושואל: גבריאל כאן, מנשה כאן, עד שיכלה כל הרשימה, ועי"כ יודע שכל ה-כה תלמידים נמצאים כאן.
כי אין לו נפק"מ אם ימצאו כאן כ"ה תלמידים, או שבע בני-משפחתו, כי אפילו אם יהיה לו יותר תלמידים ויותר בני-משפחתו ימנה את כולם, רק עיקר רצונו הוא: שכולם ימצאו, ולא יחסר אף אחת.
אמנם למנות ממש, א' ב' ג', ועי"כ שיכלה המנין בתלמידיו ל-כ"ה, ידע שכולם ימצאו שם, אסור, אפילו אם אין כוונתו למנין זה דוקא, רק רצונו שידע שכולם נמצאו כאן, מכ"מ אסור למנות את ישראל אפילו אינו מכוון למנות[13].
למנות נפטרים
ח] נראה שמותר למנות נפטרים [להבחל"ח][14].[1] יומא כב: אמר ר' אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשני לאוין שנאמר לא ימד ולא יספר, ע"כ. ובשו"ת החת"ס פסק שמזה הפסוק למדנו האיסור למנות את ישראל.
[2] הגר"י משקלאוו זצ"ל בתשובתו להחת"ס, "עיקר איסורא דלמנות ישראל הוא משום עינא בישא וסילוק ברכתא כדבר המנוי ושלטא סט"א כמ"ש בזוהר... והיינו כשמונין האנשים אבל לא כשמונין הכופר או הטלאים או אפי' האצבעות שאינם גופי האנשים" ועוד כתב שם: "ועוד מסוגי' דיומא כג: דעיקר האיסור לגולגללותן וכדפרש"י שם ובתורה ר"פ כי תשא", וכן סב"ל האבני נזר (חיו"ד סי' תנב אות ה', ועי' מה שחזר בו בסי' ת"נ).
[3] החתם סופר חולק על חילוק זה שהגלגולת הוא גוף האדם, והאצבעות המה דבר אחר, וז"ל: "אמנם מה שכתב פר"מ דאיכא לחלק בין מונה הראשים והגלגלת ובין מונה האצבעות הוא דבר שאין לו שחר... ומכל מקום צריך לעיין מה לי מונה הגופים או השקלים והטלאים ומכל שכן האצבעות, הלא הכל חד שיודע מנינים, וקרא קאמר לא יספר...", החת"ס תמה על עיקר ההיתר של מונה ע"י דבר אחר, הרי כיון שהאיסור של לא יספר, הוא כדי שלא ידע מנינם, למה יהיה מותר ע"י דבר אחר, אם סוף כל סוף ידע עי"ז מנינם? לזה בא החת"ס בחידוש בביאור ההיתר של "על-ידי דבר אחר", וז"ל: "ולפע"ד יש לומר כיון דאם ירבה או ימעט א' שקל או טלה, או אם לא יוציא אצבע, או יוציא ב' ולא ירגיש הממונה, הרי נתבלבל המנין ולא נודע מספרם, אלא אנו מחזיקים ומאמינים כי העשיר לא ירבה והדל לא המעיט ומחזקה זו אנו יודעים מספר העם על ידי השקלים או כיוצא בזה, מכל מקום איננו בודאי ממש והרי לא מנה ולא ספר ישראל. ויצדק יותר גירסת הרמב"ם בש"ס דיכול כל כהן להוציא כמה אצבעות שירצה ב' או ג' ומונים אותם כמה שהם ב' או ג' ומה בכך, הלא הממונה או אחר אומר ע"ד גורל מספר ידוע, מאה או אלף כמו שעולה על דעתו שלא יוכל שום כהן לשער במי שכלה המספר, ואם כן מה בכך יוציא כל אצבעותיו כמו שירצה, כל מי שכלה המספר בו, הוא המוקדם, משאי"כ אגודל מפני שיכול לפושטו ולכופו מהר וכשיראה בסוף סמוך לכלות המספר ימהר לפשוט או לכוף כרצונו כדי שיכלה המספר בו, זה דעת הרמב"ם ואם כן אין האנשים נימנים כלל רק האצבעות", עכ"ל. החתם סופר קבע כאן מסמרות, ביסוד ההיתר של דבר אחר, שאין כאן נפ"מ אם הוא גופו או דבר אחר, רק עיקר הנפ"מ אי המספר מדוייק, או אינו מדוייק, ובאינו בודאי מדוייק רק עפ"י חזקה יש לו דין של ע"י דבר אחר. וגם לפי"ז יתפרש סיום תשובת החת"ס: "אשר היוצא מדברינו, שלא לצורך אסור למנות בשום אופן תחבולה כלל", וזה היה טעותו של דוד (עי' ד"ה והנה בטעותו). "ולצורך מצוה שלא על ידי גורל, צריך שיתנו חצאי שקלים ויהי לכפר על נפשותינו". דוקא חצאי שקלים, שלהיות ע"י דבר אחר מועיל בכל אופן שאין יודע מספרם המדוייק. "ואמנם לצורך מצוה ועל דרך גורל מותר למנות ע"י דבר אחר". פירש באופן שלא ידע מספר מדוייק שיוכל אדם אחד להכניס כמה פעמים. "ואין צריך כפרה. אמנם למנות הפרפרות ולאמור פרפרת זה לזה וזה לזה מותר לגמרי".
[4] כן הקשה הגרמ"ש קליין שליט"א בספרו הנפלא "ויקהל משה" (פרשת במדבר), והוא שליט"א תירץ שכיון שפסוקים אלו יש בהם סגולה כנגד עין הרע לכן מותר, אמנם לענ"ד קשה לסבלם, כי החת"ס הרי אסר אפילו לצורך ואפילו ע"י דבר אחר אלא בכפרה של חצי שקל, וכאן הרי אין נותנים כפרה, וגם אפילו שליכא סכנה של עין הרע, מכל מקום האיסור לא הותר.
[5] וכן מבואר להדיא בפלא יועץ (ערך מונה) וז"ל: "ולא טוב עושים אנשים חסרי מדע שכשרוצים לידע אם יש מנין להתפלל ורוצים לזהר שלא למנות את ישראל ומונים א"ב, ג"ד, ולו חכמו ישכילו שלא הועילו בתקנתם רק ימנו אותם במראית עין ובמחשבת לב".
[6] ויש להביא ראיה לזה מבראשית מח ה, שיעקב אמר ליוסף, "ועתה שני בניך הנולדים לך" הרי שאמר המספר, אך כיון שלא היה מונה, היה מותר (והמתעקש יוכל לטעון, כי אולי רק בבני יוסף שאינו שולט עין הרע מותר, אך לא רציתי לחלק בזה).
[7] מקור הדין: תנן (קמח:) מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב וכו' ופירש"י: ולא מן הכתב. אם כתב מע"ש כך וכך אורחים פלוני ופלוני זמנתי כדי שלא ישכחם לא יקרא באותו כתב בשבת ובגמ' מפרש טעמא. ובגמ' (קמט.) מ"ט רב ביבי אמר גזירה שמא ימחוק אביי אמר גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות. וברש"י: שמא ימחוק מן האורחין שיראה שלא הכין להם כל צרכם ויתחרט שזימן יותר מן הראוי וימחוק מן הכתב כדי שלא יקראם השמש, ע"כ. ובשו"ת חת"ס (ח"ח סי' ח') כתב דהטעם שאין אסור כתב ההוא משום איסור מנין ישראל, "דאינו מונה האורחים כלל אלא אומר פרפרת זה לפלוני וזה לפלוני... דהחתם סופר הבין כי ציור הנידון הוא, שאמר: "זה לראובן, זה לשמעון, זה ללוי", וההתיר הוא, שלמנות מנות ע"י דבר אחר – דהיינו אנשים – מותר. דהיינו דכדי לידע כמה מנות הוא יצטרך לסעודה ע"י שמונה כמה אנשים מסובין בהסעודה, ואינו אומר: "סך הכל יש לנו עשרה אנשים, וא"כ יצטרך עשרה מנות", רק הולך ומונה, "ראובן שמעון לוי יהודה, סך הכל אני יצטרך לד' מנות", ואז לא נחשב שמונה אנשים לצורך המנות, רק מונה המנות, ע"י אנשים.
ולפי"ז הרוצה לדעת כמה כסאות יצטרך לסעודה, או למסיבה, ג"כ מותר למנות, א' ב' ג' ד' ה' וכו', ולסיים וא"כ אני נצרך לעשרה כסאות, כי החת"ס קבע במסמרות, שלמנות מנות [ולאו דוקא מנות] ע"י אנשים מותר, כי אינו מונה אנשים כלל, ואפילו ע"י דבר אחר.
והגר"י משקלאוו זצ"ל חולק על החתם סופר ז"ל, וכתב במכתב אליו וז"ל: "אבל אני בעניותא חזינא דפשטא דמתני' מינוי האורחין בפ"ע ג"כ שרי כדמוכח לישנא ברירא: מונה את אורחיו ואת פרפרותיו ולא קאמר עם פרפרותיו, והכי דיקא לישנא דמאור תלמודין רש"י ז"ל ד"ה אבל כו' אם כתב מע"ש כך וכך אורחים פלוני ופלוני זמנתי כדי שלא ישכחם, לא יקרא באותו כתב בשבת כו' עכ"ל. הרי דמנאם ע"י כתב בע"ש האורחים בפ"ע שלא ישכחם לקראם ולא הזכיר פרפראות כלל, עכ"ל.
והנה הוא הבין דעת החת"ס שעיקר ההיתר של החת"ס הוא שלא מנה אנשים בפני-עצמן כלל, רק מונה "זה לראובן זה לשמעון...", ואינו מונה, ראובן שמעון לוי וכו', וע"כ כתב שזה סותר לדעת מרן החת"ס, אמנם לענ"ד עיקר היתר של החת"ס הוא: שאינו מונה אנשים כדי לידע מספרם, רק כדי לידע אם יקרא כולם, או ימחוק קצת מהם, מפני שיראה שאין לו כל-כך מנות, וכן מדוייק לשון רש"י ז"ל, שכתב ב' ענינים: בטעם שכתב פלוני ופלוני זימנתי הוא: "כדי שלא ישכחם", אמנם לפי"ז אי"צ לדעת ה"מספר" (- היינו הסך-הכל), ולמה כתב "כך וכך אורחים" (- סך-הכל של כולם), ע"ז למד החת"ס כי המספר כתב כדי לידע כמה מנות צריך לזמן, ויש לזה היתר, כי זה ממש "מונה מנות ע"י אנשים" ולא "מונה אנשים ע"י דבר אחר", ואח"כ הוסיף רש"י בטעם שימחוק מן האורחים: "שיראה שלא הכין להם כל צרכם" הרי דכל מה שצריך לידע סכום האורחים הוא לידע כמה מנות צריך לו.
ולהלכה פסקי' (טור ומחבר שז סעיף יב) בזה"ל: "זימן אורחים והכין להם מיני מגדים וכתב בכתב כמה זימן וכמה מגדים הכין להם אסור לקרותו בשבת...". הרי לן בפירש דמיירי שכתב רשימה מאנשים ורשימה ממנות, ויותר מפורש בשועה"ר (סעיף כב): "מי שזימן אורחים והכין להם מיני מגדים וכתב בכתב מע"ש את שמות האורחים שזימן שלא ישכחם לקראם אליו בשבת או שכתב שמות המינים שהכין להם..." הרי ג"כ מבואר שאו-או קאמר ואפילו רק שמות האנשים ג"כ מותר. ועכ"ח כי עיקר היתר של החת"ס הוא כי לידע כמה מנות יצטרך ולכן מונה מספר אנשים, ואפילו רק שמות אנשים יש לזה ההיתר של מונה מנות ע"י אנשים.
[8] הגר"י משקלאוו זצ"ל במענה על התשובה של החת"ס כתב לחלוק עליו בזה"ל: "לפי דעתי הוריתי שאין בזה איסור דלמנות ישראל כאשר הערכתי לו בראשונה ממתניתין בשבת קמ"ח מונה אדם את אורחיו מפיו אבל לא מן הכתב שמא וכו' הא לאו הכי שרי, וכן מפיו שלא בפניו שרי". הרי דלמד כי עיקר ההיתר הוא שאינו בפניהם, ולפי זה מותר למנות אפילו כדי לידע מספרים הכללי, הסך-הכל שלהם (כי מזה מיירי הגר"י משקלאוו, כדמפרש זאת במכתבו: דבנידון דידן לן אסור דרושמין המנין בכל שנה, דבכל שנה איכא נכנסים ויוצאים נולדים ונעדרים, וכגון דא צריך לאודעינהו ברשימתינו והכא ליכא פרפראות למנותם", היינו שהיה מונה ממש, ולא כדי לידע הפרפראות), ולענ"ד יש לומר כי גדר ההיתר הוא, שאין זה בגדר מונה, רק בגדר "מספר דברים", שמספר שיש כך וכך אורחים, ומונה פירוש, שיש לפניו אנשים אחדים, או שקלים אחדים, ומונה הדברים, אבל מן הכתב שלא בפניהם, וקורא הכתב, יש לזה גדר של קורא והולך, ואפילו אח"כ יפרש המנין, יש לזה גדר של ידיעה בעלמא, ולא כ'מונה'.
[9] כן יוצא משיטת הגר"י משקלאוו, למנות שלא בפניהם מותר, אמנם בפניהם, אם הוא ע"י דבר אחר מותר לגמרי, ואין צריך כפרה, אבל להחת"ס, אפילו ע"י דבר אחר אין היתר, אם מונה ממש מנין מדויק, רק צריך להיות שיוכל ליפול ספק בדיוקית, וגם צריך כפרה של חצי שקל.
[10] מגן אברהם (או"ח סי' קנ"ו) וז"ל: אסור למנות ישראל אפילו אינו מכוון למנות רק להטיל גורל אפילו לדבר מצוה אלא מוציאין אצבעותיהם ומונין אצבעותיהם, עכ"ל.
[11] וסיים בגליון החת"ס למה שכתב בתשובתו הנ"ל וז"ל שם: "הנה כוונתו, כי מנין הכהנים לכאורה אינו נכנס בגדר מנין כלל, שהרי בין כך לא נודע מספר מנין העם ההוא, רק במקום שכלה מנין שאמר האומר, ויש שהי' צריך לסבב ב' פעמים או כמה פעמים או רק חצי ההיקף ובמה יודע איפה מספר הכהנים שעמדו בהיקף, מכל מקום נקרא מנין. ובזה ניחא לי דהרי בתורה מבואר לפי הנ"ל דאפילו מנין לצורך צריך כפרה בחצאי שקלים לכפר על נפשותינו לפני ד' והכא בכהנים וכן בבזק וטלאים, נהי דלא נמנו בגופים מכל מקום איזה כפרה הביאו. ולהנ"ל ניחא, דאין זה בגדר מנין ממש, ומשום הכי לא מייתי ש"ס דיומא מקרא דתורה אלא משמואל והיא מצוה מחודשת מדברי קבלה ויתכן בשאול נמי הכי הוא שמנה אנשי המלחמה ומי מהם ישב על הכלים ומי מהם יתקן דרכיו ומי יצא למלחמה כל זה נעשה על ידי שום גורל, ומכל מקום מנאם בבזק וטלאים וכפרה לא היו צריכים", עכ"ל.
ולפי דבריו יש ב' דברים בשקלים, כי כדי להתיר למנות מנין ממש, צריך להיות באופן שאין מונה מספר מדויק בודאי, רק שיוכלו עדיין להסתפק אם כל אחד נמנו, וגם צריכין כפרה, אבל אם אינו למנין ממש, אלא כגון גורל אי"צ כפרה, אבל צריך לדבר אחר, והיינו שלא יהיה מספר מדוייק רק יהיה אופן שיוכלו כמה אנשים לנפול מן המספר.
ועיקר החילוק בין גורל למונה אורחיו לכאורה צ"ב כי גורל אינו מונה שום מספר, ומכל מקום אסור, וצריך ליהות ע"י ענין שלא יהיה מדוייק, וא"כ למה מותר למנות אורחיו, אפילו שאינו מונה אנשים, מכל מקום גם בגורל אינו מונה אנשים, כי לא הגיע לשום מספר, ולבסוף עדיין אינו יודע המספר שבני אדם, וא"כ למה לא יאסרו גם למנות אורחיו.
וצריך לחלק, שבגורל למעשה מונה אנשים, דהיינו שמונה א' ב' ג', רק שאינו מגיע לכולם עי"ז, שאינו יודע מספרם, וגם אינו רוצה כלל למנאם. משאי"כ במונה אורחיו, שבעצם מונה את פרפרותיו, רק האופן ליגיע לזה הוא ע"י שמונה אנשים, אינו מונה כלל אנשים, רק מונה המנות ע"י האנשים, וחידוש גדול מחדש החת"ס שזה מותר, ועוד קיל יותר מגורל, אפילו שאחר כך ידע מספרם המדויק.
אמנם הקהילות יעקב הבין אחרת החתם סופר, לפי דבריו סב"ל להחתם סופר זצ"ל שההיתור של מונה אורחיו היא משום שכל יסוד האיסור הוא לידע סיכום הכללי של האנשים, ובמונה אורחיו אינו מסכם סיכום כללי של האנשים רק של המנות. וז"ל: "כוונת החת"ס נראה דיסוד איסור המנין הוא מנין לדעת עי"ז מספר הכללי אבל ההיא דפרק שואל מונה לראובן אצטרך מנה אחת לשמעון עוד אחת והסיכום הוא כמה מנות עליו להכין לא כמה אנשים יתהוו בצירופם, והכוונה בענין זה הוא עיקר גדול שיסוד האיסור הוא צירופם למנין הכללי...". אמנם לפי מה שביררנו, מתוך הסוגיא של גורל, שיש כאן ב' איסורים נפרדים, יש איסור לסכם מנין הכללי, אמנם אפילו אם אינו מסכם מנין הכללי יש עוד איסור למנות אנשים מספר מדוייק ללא סיבה ג"כ.
[12] וז"ל הגר"י משקלאוו ז"ל: "עיקר איסורא דלמנות ישראל הוא משום עינא בישא וסילוק ברכתא כדבר המנוי ושלטא סט"א כמ"ש בזוהר... והיינו כשמונין האנשים אבל לא כשמונין הכופר או הטלאים או אפי' האצבעות שאינם גופי האנשים", עכ"ל.
[13] איתא בב"ח (או"ח סי' שז): "ומה שנוהגין שהשמש קורא לסעודה מתוך הכתב הוא איסור גמור שהרי הוא קורא בשטרי הדוטות ממש", עכ"ל. וכתב ע"ז המג"א: ואני אומר מנהג ישראל תורה הוא, דהא חשבונות של מצוה שרי...", עכ"ל. והנה לענין איסור מנין, אי אפשר ליתן כאן ההיתר של החת"ס שמונה מנות ע"י האנשים, כי כאן מיירי משמש, שאי אפשר למחוק שמות האנשים, רק צריך לקרוא את כולם, וכלשון השועה"ר: "ואין לאסור כאן משום גזרה שמא ימחוק מפני שזה לא שייך לגזור אלא בבעל הסעודה עצמו שיש בידו למחוק ולגרוע מנין הקרואים אבל השמש אין בידו לגרוע", עכ"ל, וא"כ צריך ביאור, דלפי שמבאר מרן החת"ס את דברי המג"א בסי' קנ"ו, שיש איסור נוסף למנות, אפילו אם אינו מכוון למנות, וכל ההיתר של מונה פרפראות הוא רק שאם ימצא יותר אנשים, ימחוק אנשים, כי עיקר כוונתו לידע כמה פרפראות יצטרך לו וכנ"ל, אבל כאן הרי מונה אנשים ממש, ואפילו שאינו מכוון להמספר, רק רצה שכולם יהיו שם, המג"א הרי אוסר אפילו אם רק מונה בלי כוונה למנות, וליישב הנ"ל יש לומר, כי כל זה הוא רק כגון הנידון ביומא, שמונה ממש, אך אין מיגע לכלום, כי לא ידע מספרם, וגם אינו רוצה לדעת מספרם, ומכל מקום אסור משום שלמעשה בפועל הוא מונה, אמנם בנידון של המג"א בסי' שז, יש על הכתב סכום אנשים, אבל אינו מונה אותם, כי הבעה"ב אינו אומר לו, אני צריך ל-כה אנשים, ואתה צריך לקרא כ"ה אנשים, והוא הולך ומונה כדי להגיע לסכום זה, רק הבעה"ב אמר לו, אני צריך לאלו אנשים דוקא קרואי מועד, והוא הולך וקורא את כולם, ואפילו אם כיון שצריך לכולם, עכ"ח צריך למנין מסויים, מכל מקום אין זה בגדר מונה כלל.
[14] מצינו בפירוש שהתורה מנה השבעים נפש שירדו מצרים, בלי דבר אחר ובלא כפרה, וגם אחר ברכת יעקב לבניו סיים התורה הקדושה "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר", הרי דמנין שלא בחייהם מותר, והטעם נראה כי כל הטעמים לאסור למנות ישראל, משום עין הרע ושלא ישלוט עליהם ס"א לא שייך בנפטרים.
