מצות פרו ורבו הערות בגדרי המצוה

לשון החינוך במצות פריה ורביה ''מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה – בְּרֵאשִׁית יֵשׁ בָּהּ מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת, וְהִיא מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית א כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ.מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוָה זוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָעוֹלָם מְיֻשָּׁב (גיטין מא, ב במשנה), שֶׁהַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בְּיִשּׁוּבוֹ, כְּדִכְתִיב: (ישעיהו מה יח) לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ. וְהִיא מִצְוָה גְּדוֹלָה שֶׁבְּסִבָּתָהּ מִתְקַיְּמוֹת כָּל הַמִּצְוֹת בָּעוֹלָם, כִּי לִבְנֵי אָדָם נִתְּנוּ וְלֹא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת (ברכות כה, ב).דִּינֵי הַמִּצְוָה, מָתַי חַיָּב אָדָם לַעֲסֹק בָּהּ, וְכַמָּה בָּנִים יִהְיֶה לוֹ וְיִפָּטֵר, וּמֵאֵיזוֹ מִצְוֹת הוּא פָּטוּר בְּעִסְקוֹ בָּזוֹ, וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ מְבֹאָרִים בִּיבָמוֹת בְּפֶרֶק ו' (דף סא, ב וסב, ב) וּבִבְרָכוֹת (דף טז, א). (שו"ע אבן העזר סימן א ואו"ח סימן ע סעיף ג).וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן (קדושין לו, ב) וְחַיָּב אָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל בָּהּ מִשֶּׁהוּא רָאוּי לָהּ, וְהוּא הַזְּמַן שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים ז"ל (אבות פ"ה מכ"א) לִשָּׂא אִשָּׁה. וּמִצְוָה זוֹ אֵינָהּ מֻטֶּלֶת עַל הַנָּשִׁים, וְהַמְּבַטְּלָה בִּטֵּל עֲשֵׂה וְעָנְשׁוֹ גָּדוֹל מְאֹד, (קדושין כט, ב) שֶׁמַּרְאֶה בְּעַצְמוֹ, שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁלִים חֵפֶץ הַשֵּׁם לְיַשֵּׁב עוֹלָמוֹ.''

ותוספת ביאור בזה הוא דמטרת הבריאה הוא להעמיד את כבוד ה' בעולם וזה ע''י בני אדם המקימים המצוות וכל שמוליד בניו מוסיף בתכלית העולם.

ויל''ע באינו שותמ''צ אם יצא ידי מצות פו'''ר אם בניו ג''כ אינם שותמ''צ ויל''ע.

ודיני ועניני מצות פריה ורביה מבוארים בסוגיא יבמות דס''ב ובטוש''ע אהע''ז ס''א ועיקר הכלל שצריך שיהא בן ובת ושיהיו שניהם ראוים להוליד.

ושם מתבאר גם ממתי מחיב לישא אשה ואיך הואר הדין ברוצה ללמוד, ובאמת כבר זמן רב שאני תוהה בגדרי המצוה להינשא דלא מצינו עוד מצוה שיהא לה היתר לדחותה אם רוצה ללמוד וכפי גילו וכמבואר בסוגיא בקידושין בסופ''ק.

וכנראה הכיוון בזה הוא דאין מצוה קום הינשא אלא המצוה היא במה שיהא לו בנים וכפי שית' להלן דאין כאן מצוה על עשיה אלא המצוה היא להעמיד תוצאה של בנים בעולם והוא מחויב להשתדל בזה וגם חיובו להעמיד התוצא הזו אינו בזמן מסוים אלא במהלך חייו ורק צריך להשתדל בזה, ולכך שיכא בזה שיהא מחויב להשתדלות בזו כפי מצבו ויש להרחיב בזה.

עין במנחת חינוך שדן בדיני טומטום ואנדרוגינוס ובדין טומטום כותב שלפי הר''מ דס''ד לקולא יל''ד אם נולד לו טומטום ובת או בן אם יצא יד''ח מדאוריתא.

ובטומטום כותב דסו''ס אינו יכול להוליד וא''כ מצד זה לא יצא יד''ח, ואמנם דן שם אם נקרע ונמצא זכר היאך יהא דינו ותולה זאת בפלוגתת הראשונים אם טומטום שנקרע ונמצא זכר יכול להוליד[נחלקו בזה הרמב''ם פ''ו מיבום ה'''ד דס''ל דאינו סריס והרא''ש ביבימות פ''ח אות ט' כותב דהוא ספק סריס ונחלקו שם לענין יבום], ובנמצאת בת כותב שאינו מפורש בראשונים.

ובדין אנדרוגינוס מצינו דיש לו סימני זכרות ונקבות מצינו כמה שיטות בהגדרתו רמב''ם פי''ב מעכו''ם ה''ד כותב דהוא ספק זכר ונקיבה.

ולראב''ד פ''ב משופר ה''ד הוא חציו זכר וחציו נקיבה ולפי''ז אפשר לדונו כבן או כבת.

ולדעת רמב''ן הל' בכורות פ''ו הוא מין בפני עצמו ולפי''ז ודאי לא יצא יד''ח.

ואמנם גם לרמב''ם לדונו עכ''פ כספק או לראב''ד הוא תלוי אם יכול להוליד ונחלקו בזה הר''מ פ''ו מיבום ה''ד דאינו יכול להוליד ולפי''ז ודאי לא יצא.

ואמנם דעת התוס' ביבמות פ''ב ע''ב הוא דיכול להוליד ולפי דבריהם יש להעמיד כל הנידון דלעיל אם יצא יד''ח או עכ''פ בתורת ספק.

והנה גם אם הוא יכול להוליד הינו כזכר אך כנקיבה אינו יכול

ללדת וכותב המנ''ח דלכאורה בתור בת לא יצא בו כלל כיון דגם הכלל שיהא ראוי להוליד אינו תנאי בעלמא אלא הוא נדרש שיהא בצת הראויה להוליד כבת הינו כדרך אשה מאיש.

ובעיקר דבריו העירני מו''ח דשיטת המנ''ח לקמן הוא דגם שיטת הר''מ דספק דאוריתא לקולא אינו שיכא בקיום מצוה כיון שיש לו חזקת חיוב וא''כ צ''ע היאך דן כאן שיהא כאן ס''ד לקולא, ולכאורה צ''ע אא''כ נדמה כאן לספק קרוב לו וספק קרוב לה[אם נימא דמדאוריתא אין בו חזקה ואכמ''ל בזה] כיון דיש כאן ולד לפנינו וצ''ע בזה.


והנה בשו''ע כתב דגם אם הוליד ממזר קים המצוה ומשמע דאין הכונה רק אם התחתן גר עם ממזרת כדין ונולד ממזר אלא אפילו בא על חיבי כריתות והוליד ממזר יצא יד''ח.

ומבאר המנ''ח כי בנו הוא לכל דבר ולענין ירושה וכו' כמבואר ביבימות כ''ב א' וכן מבואר בריטב''א שם שיצא יד''ח פו''ר כון מביא הב''י מהירושלמי.

ומקשים האחרונים דלכאורה הווה מצוה הבאה בעבירה ואיך יצא יד''ח ומפרש המנ''ח דדין מהב''ע הוא רק כשהמצוה היא בזמן העבירה וכגון במקריב גזול דגם כעת עובר על והשיב.

ואמנם יל''ע דלכאורה המצוה היא בהקרבה ולא בהקדשת הקרבן ולאחר ההקדש כבר הווה שינוי רשות[כמבואר תוס' בב''ק ע''ט] וא''כ אין כאן עבירה בזמן המצוה עצמה שהיא ההקרבה לכאורה.

ונראה דעיקר התשובה היא ע''פ משי''ת לקמן בדברי המנ''ח וכמש''כ לעיל דאין המצוה בעשיה של ההולדה אלא המוצוה היא במציאות שיש לו בנים וא''כ יל''פ דבגוף המצוה אין עבירה וכמו שיסדו האחרונים דבעי שהחפצא הנעמדת למצוה יהא בה עבירה ןזהו החיסרון של מהב''ע.


והנה בגוי ונתגייר הוא והם מבואר בגמ' ביבמות ס''ב ובשו''ע דקים מצות פריה ורביה כיון דזרעו של גוי מיוחס אחריו לירושה ולדיני האומות[כמבואר בסוגיא ביבמות ובקידושין בסו''פ עשרה יוחסין ובסנהדרין ואכמ''ל בזה].

ומביא בזה המנ''ח קושית הטורי אבן בר''ה כ''ח א' דהנה מבואר שם הדין דכפאו ואכל מצה יצא ומ''מ אם היה שוטה בזמן קיום המצוה לא מהני כיון דצריך שיהא בר חיובא בזמן המצוה ומקשה ע''ז מהדין הנ''ל דיצא יד''ח פו''ר אם נולד לו בגויותו.

ומישב בזה המנ''ח דעיקר הגדר במצות פריה ורביה אינו במעשה אלא בתוצאה שיהא לו בנים והוא מחויב להעמיד את התוצאה, וא''כ לאחר שנתגיר הרי יש כאן תוצאנ דסו''ס היא מחמתו ולכן יצא יד''ח.

ולעיל הרחבנו בזה עי''ש, ויש להעיר דעוד מסתפק שם המנ''ח אם צריך כונה במצות פו''ר ומתי יהא הכונה עי''ש, ולפימשנ''ת יל''ד מצד יסוד האחרונים דבמצוות שענינם התוצאה לא בעי כונה ואין בזה דין מצוות צריכות כונה.

ואמנם מביא המנ''ח שם קושית התוס' בבא בתרא מדוע כופין את האדון לשחרר את ה עבד מצד מצות פו''ר, והרי ליתי עשה של פו''ר ולדחי לאו דלא יהיה קדש ותירצו שם דהמצוה היא בגמר ביאה והאיסור הוא בהעראה, והנה לפימשנ''ת ממ''נ לא יובנו דברי התוס' דהרי המצוה אינה במעשה של הגמר ביאה אלא בתוצאה כמשנ''ת , ואם נימא דהתוס' הבינו דגם על הכשר המצוה יש הכלל דעשה דוחה ל''ת א''כ הרי גם ההעראה היא הכשר מצוה, וצע''ג.


והנה התוס' שם תירצו עוד דהוא דבדידה ליכא עשה [וכהשיטה שהאשה אינה מצווה בפו''ר ועין היטב בסוגיא ביבמות בזה]ולא אמרינן עשה דוחה לא תעשה אלא רק למצווה עצמו עי'''ש.

ןמביא בזה המנ''ח קושית מהר''ם בן חביב מהגמ' ביבמות כ' ע''ב דעבדינן יבום בחיבי לאוין]ונחלקו שם אם נקרא אפ' לקיומי בחליצה עי''ש] וצ''ע שהרי לאשה אין מצות יבום ורק לאיש כמבואר להדיא בלשון הר''מ ריש פ''א מיבום שזה נוהג רק בזכרים עי''ש, וא''כ צ''ע להתוס' הנ''ל דהרי לא אמרינן עשה דוחה כל כה''ג.

ועי''ש במנ''ח שמחלק בין איסורי לכהונה שהגדר הוא שהוקשו לאיש ומחדש שזה תלוי בפועל אם האיש מצווה ואי''ז היקש בעלמא אלא תלוי הבכל מקום, משא''כ באיסור לא יהא קדש דעבד כנעני שאינו מצד היקש.

ואמנם דברי המנ''ח מחודשים שהוא תלוי בפועל כי הרי זה דין דחיה ואכתי יש כאן סיבת איסור לאיש[ואכמ''ל בנידון בעשה דוחה ל''ת אם אין כאן איסור כלל או שדוחה האיסור]וצ''ע שיהא תלוי בבפועל לגמרי.

והנראה לישב ע''פ משנ''ת ביבמות שם דהתקשינו מדוע גם מבטל העשה דוחה לא תעשה גם את הדין של לא תפסי קידושין[בגמ' ד''ג ע'''ב דגדר הדין ביבום הוא שדוחה עשה של יבום את איסור אשת אח].

ויעוין בדברי רבותינו ב משנ''ת שם בגדרי איסור ערוה התלוי בדרישה המוקמת שחלה בערוה והדחיה אינה בציווי בפועל אלא בעיקר עמידתה של הערוה באיסור או בהיתר, עי''ש היטב ולפי''ז אולי י''ל דגם חי'''ל מתחילים מהנדרשות שה העשה דוחה ומבטל את זה, וצ''ע ובירור בזה במקומו.