'אמור לחכמה אחותי את', כיצד?

'אמור לחכמה אחותי את' (משלי ז, ד) ועילנו להתבונן כיצד רוכשים מעלה זו כיצד עושים דבר זה?

והנה ידועים דברי חז"ל (סנהדרין ז:) 'אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך אומרהו ואם לאו אל תאמרהו' אבל אמרו חז"ל (סנהדרין לד.) 'מקרא אחד יוצא לכמה טעמים'.

והנה אמרו חז"ל (בר"ר פ, י עיי"ש) 'ועל דבר כזבי בת צור נשיא מדין אחותם' וכי אחותם היתה והלוא בת אומתן היתה אלא לפי שנתנה נפש על אומתה נקראה אומתה לשמה' ומבואר כי המוסר את עצמו על חבירו נקרא 'אחיו' אף שאין ביניהם מאומה, והיינו, כי לשון אח הוא מלשון אחוה ורעות, (ראה היטב יבמות יז:) ואח מבטא 'אחד' והתאחדות בין אנשים, ועל כן אחר שמוסר האדם את נפשו על חבירו נעשים אחד, ונקרא אחד על שם חבירו, וכה"א (משלי יז, יז) ואח לצרה יולד.

וזה דבר הכתוב 'אמור לחכמה אחותי את' מסור לבך על התורה ותן נפשך עליה, עד שתהא יכול לאמר על החכמה כי אחותי היא - כי נקראה על שמך אחר אשר את נפשך עליה מסרת.

ואמנם בעומק הדבר אין הדברים סותרים לדברי חז"ל, אלא אדרבה משלימים, כי אם ימסור האדם את עצמו על התורה, לבד ממה שתהיה לו קרבת הדעת לתורה, עוד יזכה גם לבהירות וידיעה מוחלטת, כי דבר שמוסרים עליו נפש נחקק בעצמות ונעשה לחלק מהאדם, והחיבור והידיעה הברורה הולכים שלובים זה בזה.​