בין מתנת שמיים לאחריות אדם
בפרשתנו מופיעה הבטחת הירושה והנחלה של ארץ ישראל לדורותיה. והנה, ברקע הבטחה זו, מדהים לראות את דברי הנביא בספר יהושע (כ"א, מ"ג) עם סיום כיבוש הארץ: "לֹא־נָפַ֣ל דָּבָ֔ר מִכֹּל֙ הַדָּבָ֣ר הַטּ֔וֹב... הַכֹּ֖ל בָּֽא".
על דברים אלו יש להקשות: כיצד ניתן לומר שכל הבטחות ה' התקיימו במלואן, הרי בפועל אנו יודעים שלא כל שטחי הארץ נכבשו באותה העת, ומיד לאחר מכן מתוארות בנביא התמודדויות קשות וממושכות עם האויבים שנשארו בארץ?
מכאן למדנו יסוד גדול בהנהגת ה': הקדוש ברוך הוא נותן לאדם את הפלטפורמה, את הסיטואציה ואת ההזדמנות המלאה. ביציאת מצרים, הנהיג ה' את עמו במהלך שמימי וניסי מוחלט שאינו תלוי במעשינו. לעומת זאת, בכניסה לארץ ובגירוש האויבים, השתנתה ההנהגה: ה' פתח את השער, העניק את היכולת וההזדמנות, אך האחריות לפעול ולממש אותה הונחה על כתפינו. מכיוון שמצדו של הקב"ה נפתחה האפשרות המלאה והמוחלטת, הדבר נחשב כהבטחה שהתקיימה במילואה – גם אם אנו, מצדנו, התעצלנו או התרשלנו במימושה בפועל.
והמסר אלינו לחיי היום-יום הוא עצום:
הרבה פעמים אנו מחכים ל"נס", לאות משמיים או לשינוי נסיבתי שיפתור את בעיותינו, וקובלים על כך שהישועה או ההצלחה מבוששות לבוא. עלינו לדעת כי הבורא כבר פתח עבורנו את הפתח והעניק לנו את כל כוחות הנפש, הכישרונות וההזדמנויות הנחוצים לנו כדי להצליח – בתורה, ברוחניות ובחיים האישיים. מצדו של הקב"ה – "הכל בא" והבטחתו שרירה וקיימת. השאלה שנותרה היא רק אחת: האם אנו נשקע בעצלות ונסגור את הדלת, או שמא נגלה אחריות, נרים את הכפפה ונממש את פוטנציאל החיים הגדול שהופקד בידינו.