סוד הצרור: למה אנחנו צריכים אויב כדי להיות אחים?
בפרשתינו אנו נפגשים עם אחד הציוויים המרתקים שמשה רבינו מצטווה מפי הגבורה, והוא בניית כלי השמע המרכזיים של המדבר והמקדש: "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף". בהמשך הפרשה, התורה פורסת בפנינו את התפקידים השונים של החצוצרות הללו - החל מהנעת המחנות והקהלת העדה, ועד לשימוש בהן ברגעים הקשים והמתוחים ביותר של האומה, כפי שמתאר הפסוק: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם, וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם".
כשמתבוננים במילים הללו, עולה מיד תמיהה פרשנית ולשונית מתבקשת: מדוע בחרה התורה להשתמש בכפל הלשון המיוחד הזה "הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם"? הרי הלשון המקראית היא מדויקת ומצומצמת, ודי היה לכתוב "הצר הנלחם בכם", "האויב המציק לכם" או "הקם עליכם". מה מבקשת התורה ללמד אותנו במילה הספציפית הזו, "הַצֹּרֵר"?
הביאור בזה נוגע ביסוד עמוק בנפש האדם ובמהות הקיום של עם ישראל: "הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם" - פירושו שהצר והאויב החיצוני, הוא זה שבעצם היותו גורם לכם להפוך ולהיות "צְרוֹר". זהו מאפיין היסטורי ופסיכולוגי קבוע אצלנו; לאורך כל הדורות, כאשר החיים מתנהלים על מי מנוחות, מטבע הדברים מתעוררים חילוקי דעות, הלבבות מתרחקים, וכל קבוצה או יחיד מתבצרים בעמדתם. אך ברגע שקם אויב אכזרי שמאיים על עצם קיומנו ומכריז עלינו מלחמה, מתרחש פלא. באותו הרגע, כל המחיצות המפרידות בינינו קורסות בבת אחת. הוויכוחים נעלמים, המחלוקות נשכחות, ואנו נהפכים מיד לגוף אחד מלוכד. אנו נעשים צרורים ואחוזים זה בזה בקשר בל יינתק, ממש כמו צרור מפתחות חזק שבו כל מפתח קשור ומחובר לשני, ואי אפשר להפריד ביניהם מבלי לשבור את הטבעת כולה. האויב הופך ל"צורר" משום שהוא זה שמאלץ אותנו להתאגד לכדי "צרור" אחד של ערבות הדדית.
אך כאן בדיוק מקופלת התביעה הנוקבת והמסר הגדול שהתורה מציבה לפתחנו. האם אנו באמת זקוקים לחרב המתהפכת של האויב כדי להיזכר שאנחנו משפחה אחת? האם רק האיום הקיומי והצרות הגדולות מסוגלים לעורר בנו את רגש האחדות והשותפות? המטרה הרוחנית והמוסרית שלנו צריכה להיות גבוהה בהרבה. חוכמת החיים האמיתית והמבחן הגדול של עם ישראל הם להשקיע מאמצים מודעים וכוחות נפש כדי להיות צרורים, מחוברים ומאוחדים גם ללא הצר והאויב שנלחם בנו. מוטלת עלינו החובה לא להמתין למצבי חירום ולאסונות כדי לגלות חמלה, אהבה וחיבור. עלינו לדעת לשלב ידיים, לבנות גשרים, לגלות סובלנות ולטפח אחדות איתנה ובלתי תלויה גם בימי שגרה, בעת שלום ובחיי היום-יום הרגילים. זוהי תקיעת החצוצרה האמיתית שמריעה בלבבות שלנו ומביאה איתה ברכה והגנה נצחית.
בפרשתינו אנו נפגשים עם אחד הציוויים המרתקים שמשה רבינו מצטווה מפי הגבורה, והוא בניית כלי השמע המרכזיים של המדבר והמקדש: "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף". בהמשך הפרשה, התורה פורסת בפנינו את התפקידים השונים של החצוצרות הללו - החל מהנעת המחנות והקהלת העדה, ועד לשימוש בהן ברגעים הקשים והמתוחים ביותר של האומה, כפי שמתאר הפסוק: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם, וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם".
כשמתבוננים במילים הללו, עולה מיד תמיהה פרשנית ולשונית מתבקשת: מדוע בחרה התורה להשתמש בכפל הלשון המיוחד הזה "הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם"? הרי הלשון המקראית היא מדויקת ומצומצמת, ודי היה לכתוב "הצר הנלחם בכם", "האויב המציק לכם" או "הקם עליכם". מה מבקשת התורה ללמד אותנו במילה הספציפית הזו, "הַצֹּרֵר"?
הביאור בזה נוגע ביסוד עמוק בנפש האדם ובמהות הקיום של עם ישראל: "הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם" - פירושו שהצר והאויב החיצוני, הוא זה שבעצם היותו גורם לכם להפוך ולהיות "צְרוֹר". זהו מאפיין היסטורי ופסיכולוגי קבוע אצלנו; לאורך כל הדורות, כאשר החיים מתנהלים על מי מנוחות, מטבע הדברים מתעוררים חילוקי דעות, הלבבות מתרחקים, וכל קבוצה או יחיד מתבצרים בעמדתם. אך ברגע שקם אויב אכזרי שמאיים על עצם קיומנו ומכריז עלינו מלחמה, מתרחש פלא. באותו הרגע, כל המחיצות המפרידות בינינו קורסות בבת אחת. הוויכוחים נעלמים, המחלוקות נשכחות, ואנו נהפכים מיד לגוף אחד מלוכד. אנו נעשים צרורים ואחוזים זה בזה בקשר בל יינתק, ממש כמו צרור מפתחות חזק שבו כל מפתח קשור ומחובר לשני, ואי אפשר להפריד ביניהם מבלי לשבור את הטבעת כולה. האויב הופך ל"צורר" משום שהוא זה שמאלץ אותנו להתאגד לכדי "צרור" אחד של ערבות הדדית.
אך כאן בדיוק מקופלת התביעה הנוקבת והמסר הגדול שהתורה מציבה לפתחנו. האם אנו באמת זקוקים לחרב המתהפכת של האויב כדי להיזכר שאנחנו משפחה אחת? האם רק האיום הקיומי והצרות הגדולות מסוגלים לעורר בנו את רגש האחדות והשותפות? המטרה הרוחנית והמוסרית שלנו צריכה להיות גבוהה בהרבה. חוכמת החיים האמיתית והמבחן הגדול של עם ישראל הם להשקיע מאמצים מודעים וכוחות נפש כדי להיות צרורים, מחוברים ומאוחדים גם ללא הצר והאויב שנלחם בנו. מוטלת עלינו החובה לא להמתין למצבי חירום ולאסונות כדי לגלות חמלה, אהבה וחיבור. עלינו לדעת לשלב ידיים, לבנות גשרים, לגלות סובלנות ולטפח אחדות איתנה ובלתי תלויה גם בימי שגרה, בעת שלום ובחיי היום-יום הרגילים. זוהי תקיעת החצוצרה האמיתית שמריעה בלבבות שלנו ומביאה איתה ברכה והגנה נצחית.