בין פאניקה ליישוב הדעת

מחיר הבהילות: בין פאניקה ליישוב הדעת​

מעשה שהתפרסם לא מכבר מספר על צעיר שהוכש על ידי נחש בסמוך לביתו. מתוך בהלה עמוקה ותחושת סכנה מיידית, פעל הצעיר באופן אינסטינקטיבי: הוא נטל סכין וקטע את אצבעו במקום, מתוך מחשבה לעצור את התפשטות הארס בגופו.

אולם, כשהגיע לבית החולים התבררה הטרגדיה שבפעולה חפוזה זו. הרופאים בישרו לו שתי עובדות: ראשית, הנחש המכיש כלל לא היה ארסי; ושנית, מתוך המבוכה והאימה, האצבע שקטע לא הייתה האצבע שבה הוכש. החרטה והתסכול שבאו בעקבות המעשה היו קשים מנשוא.

האירוע הקיצוני הזה משמש כמשל חריף ויסודי לחיי היומיום שלנו.

במהלך החיים, ובפרט במסלול של עלייה רוחנית ועמל התורה, אדם נקלע לא פעם ל"מצבי קיצון" או לרגעים של לחץ ומשבר. באותם רגעים, הנטייה הטבעית היא להיכנס לבהלה ולפעול מיד, מתוך דחף פנימי "להציל" את המצב.

אך דא עקא, שפעולה הנובעת מתוך בהילות ואיבוד עשתונות, סופה להוביל לטעויות חמורות.

חכמי המוסר האריכו להזהיר מפני מידת הבהילות, המעוורת את עיני השכל. במקום לתקן, אדם עלול "לקטוע" דברים יקרים – לקבל החלטות גורליות שגויות, להגיב בצורה פוגעת, או לנקוט בצעדים דרסטיים שיולידו חרטה עמוקה בהמשך.

זהו דבר מובן ואנושי שברגעי לחץ קשה לנהוג בקור רוח מוחלט. אולם, החובה המוטלת עלינו היא לתרגל את עצירת הרגע.

בפעם הבאה שבה אנו חשים שהקרקע רועדת והלחץ גובר, עלינו לכפות על עצמנו דקה אחת של שתיקה ואי-עשייה. לעצור, לנשום, להחזיר את יישוב הדעת, ולשאול את השכל הצרוף: מהו הצעד הנכון והשקול ביותר כעת?

היכולת להמתין ולא לפעול מתוך סערת רגשות, היא המבדילה בין אדם המונהג על ידי נסיבותיו, לבין בן תורה המנהיג את רוחו.​