הטעות של בלק, השיעור שלנו

משהו מעניין ששמתי לב אליו בפרשה השבוע: כשבלק שולח שליחים ומבקש מבלעם לקלל את עם ישראל, הוא אומר לו "אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ, כי ידעתי את אשר תברך מבורך". ויש כאן שתי קושיות – למה בלק מבקש לקלל את ישראל במקום לבקש ברכה למואב כדי שיהיו חזקים יותר? וגם, אם הוא כל כך מאמין בכוחו של בלעם, להבדיל אלפי הבדלות כמו שיהודי מגיע לרב וברור לו שבכוח התורה הוא יוושע, למה בלק פותח במילת ספק ואומר "אולי"?

רש"י על המקום מביא רקע היסטורי שמסביר את הכל בצורה מופלאה. מתברר שקצת לפני כן, סיחון מלך האמורי שכר את בלעם כדי שיקלל את מואב. הקללה עבדה, מואב נחלשו מאוד ואיבדו את הארץ שלהם, ואז בלק מונה למלוך עליהם. בלק ידע היטב שבלעם כבר לא יכול לברך את מואב, כי ברכה לא תתפוס על עם שכבר יושב תחת קללה. לכן הדרך היחידה שלו הייתה להוריד את עם ישראל כדי ששני העמים יהיו באותו מצב חלש ומקולל, ומכיוון ששני הצדדים בשפל, אין פה הבטחה לניצחון אלא רק סיכוי – ולכן הוא אמר "אולי".

והמסר מכאן אלינו לחיים הוא עצום. זו בדיוק המציאות של היצר הרע ושל מידת הקנאה: "אם אני לא יכול לעלות, אני אוריד את השני כדי שנשתווה", עד כדי כך שאנשים מוכנים להישאר בחיסרון ובלבד שלשני לא יהיה טוב. התורה מחנכת אותנו להפך המוחלט – המבט שלנו צריך להיות ממוקד תמיד בבניין העצמי ובשמחה אמיתית בהצלחת החבר, כי אנחנו לא נהיה גדולים יותר אם נקטין אחרים. בנוסף, אם לדיבור השלילי של בלעם היה כוח חזק כל כך, על אחת כמה וכמה שלמילה טובה, לפרגון ולעין טובה של יהודי יש כוח עצום לבנות עולמות.​