לאחר שנתבאר בחלק א' יסוד טעותם של ישראל על פי הרמב"ם – שהפכו את האמצעי והמתווך לעיקר בפני עצמו – יש לעמוד על רובד עמוק נוסף בביאור סתירת הסוגיות, הנוגע לשורש המניע הנפשי של עובדי העבודה זרה.
כפי שעולה מדברי המשנה בראש השנה, התנאי ההכרחי לפעולת הרפואה של נחש הנחושת היה תובעני ופנימי: "בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים". אין מדובר כאן בפעולה טקסית חיצונית, אלא בדרישה לעבודה שבלב – הכנעה, תשובה, והתבטלות מוחלטת לרצון הבורא.
ומכאן עולה ביאורם של מפרשי החסידות (ובהם בחידושי החתם סופר) לשאלתנו: כיצד טעו ישראל ברבות הדורות להקטיר לנחש, והרי ראו בחוש שאין בו כוח עצמאי ללא שיעבוד הלב?
הבריחה מדרישת עבודת הפנים אל ה'מאגיה' החיצונית
התשובה לכך טמונה בנטיית הלב של האדם לחפש דרכים קלות ועוקפות לעבודת השם. דרישת התורה מן האדם לשעבד את לבו בכל עת, לתקן את מידותיו ולהכניע את ישותו, היא משימה תמידית וקשה. ברבות הדורות, קמו אנשים שביקשו לקבל את "התוצאה" (הרפואה והישועה) מבלי לשלם את "המחיר" הרוחני של שיעבוד הלב.
הם סירבו לקבל את העובדה שהנס מותנה במצבו הרוחני של האדם פנימה. משום כך, הם החלו לפתח תיאוריות המנתקות את החפץ ממקורו האלוקי, וניסו להסביר את רפואת הנחש כ"סגולה מאגית-טבעית" אוטומטית. הם סברו כי לצורת הנחש העשויה מחומר מסוים ישנו כוח סגולי עצמאי, הפועל כמין מנגנון רפואי קבוע (על פי חכמת המזלות או כוחות הטבע).
ברגע שהם תלו את הישועה בכוח המאגי של החפץ, הם יכלו לפטור את עצמם מחובת התשובה והכנעת הלב. כדי "להפעיל" את אותו כוח מדומיין של הנחש מבלי להשתעבד לקדוש ברוך הוא, החלו להקטיר ולזבוח לו באופן עצמאי – וזוהי תמציתה של עבודה זרה.
המסר עבורנו:
חלק זה מלמדנו יסוד אקטואלי ונוקב בעבודת השם: לעיתים קרובות אנו עומדים בפני הניסיון להחליף את עבודת הפנים התובענית בפעולות חיצוניות ואוטומטיות.
קל ונוח לאדם לרוץ אחרי סגולות, קמיעות, תיקונים וטקסים חיצוניים, מתוך מחשבה שפעולות אלו יביאו לו את הישועה באופן אוטומטי, מבלי שהוא יידרש לשנות דבר באורחות חייו, במידותיו או ביחסי הממון שבינו לבין חברו. זוהי בדיוק אותה הטעות הישנה של נחש הנחושת: הניסיון להפוך את כלי הקדושה למנגנון מאגי שעוקף את חובת הלב.
עלינו לדעת כי אין קיצורי דרך בעבודת השם. שום חפץ, מקום או פעולה חיצונית אינם יכולים להחליף את עמל הנפש, את התיקון הפנימי ואת התביעה המהותית של התורה מאיתנו: "ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים". כל הכלים והסגולות אינם אלא פתח ואמצעי לעורר אותנו לעבודה האמיתית – שהיא תמיד פנימית, תמידית ומחייבת.
כפי שעולה מדברי המשנה בראש השנה, התנאי ההכרחי לפעולת הרפואה של נחש הנחושת היה תובעני ופנימי: "בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים". אין מדובר כאן בפעולה טקסית חיצונית, אלא בדרישה לעבודה שבלב – הכנעה, תשובה, והתבטלות מוחלטת לרצון הבורא.
ומכאן עולה ביאורם של מפרשי החסידות (ובהם בחידושי החתם סופר) לשאלתנו: כיצד טעו ישראל ברבות הדורות להקטיר לנחש, והרי ראו בחוש שאין בו כוח עצמאי ללא שיעבוד הלב?
הבריחה מדרישת עבודת הפנים אל ה'מאגיה' החיצונית
התשובה לכך טמונה בנטיית הלב של האדם לחפש דרכים קלות ועוקפות לעבודת השם. דרישת התורה מן האדם לשעבד את לבו בכל עת, לתקן את מידותיו ולהכניע את ישותו, היא משימה תמידית וקשה. ברבות הדורות, קמו אנשים שביקשו לקבל את "התוצאה" (הרפואה והישועה) מבלי לשלם את "המחיר" הרוחני של שיעבוד הלב.
הם סירבו לקבל את העובדה שהנס מותנה במצבו הרוחני של האדם פנימה. משום כך, הם החלו לפתח תיאוריות המנתקות את החפץ ממקורו האלוקי, וניסו להסביר את רפואת הנחש כ"סגולה מאגית-טבעית" אוטומטית. הם סברו כי לצורת הנחש העשויה מחומר מסוים ישנו כוח סגולי עצמאי, הפועל כמין מנגנון רפואי קבוע (על פי חכמת המזלות או כוחות הטבע).
ברגע שהם תלו את הישועה בכוח המאגי של החפץ, הם יכלו לפטור את עצמם מחובת התשובה והכנעת הלב. כדי "להפעיל" את אותו כוח מדומיין של הנחש מבלי להשתעבד לקדוש ברוך הוא, החלו להקטיר ולזבוח לו באופן עצמאי – וזוהי תמציתה של עבודה זרה.
המסר עבורנו:
חלק זה מלמדנו יסוד אקטואלי ונוקב בעבודת השם: לעיתים קרובות אנו עומדים בפני הניסיון להחליף את עבודת הפנים התובענית בפעולות חיצוניות ואוטומטיות.
קל ונוח לאדם לרוץ אחרי סגולות, קמיעות, תיקונים וטקסים חיצוניים, מתוך מחשבה שפעולות אלו יביאו לו את הישועה באופן אוטומטי, מבלי שהוא יידרש לשנות דבר באורחות חייו, במידותיו או ביחסי הממון שבינו לבין חברו. זוהי בדיוק אותה הטעות הישנה של נחש הנחושת: הניסיון להפוך את כלי הקדושה למנגנון מאגי שעוקף את חובת הלב.
עלינו לדעת כי אין קיצורי דרך בעבודת השם. שום חפץ, מקום או פעולה חיצונית אינם יכולים להחליף את עמל הנפש, את התיקון הפנימי ואת התביעה המהותית של התורה מאיתנו: "ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים". כל הכלים והסגולות אינם אלא פתח ואמצעי לעורר אותנו לעבודה האמיתית – שהיא תמיד פנימית, תמידית ומחייבת.