פתחנו בקושיה יסודית: אם דברי המשנה מפורשים שרפואת נחש הנחושת הייתה תלויה אך ורק בשיעבוד הלב לאבינו שבשמיים, ומי שלא שיעבד את לבו כלל לא התרפא – כיצד טעו בו ישראל ברבות הדורות עד שעשוהו עבודה זרה, וחזקיהו המלך נאלץ לכתתו?
ביארנו את שורשי הדברים בשלושה רבדים משלימים:
ביארנו את שורשי הדברים בשלושה רבדים משלימים:
- הרובד ההשקפתי (עפ"י הרמ"בם): הפיכת האמצעי לעיקר. הטעות לא הייתה כפירה, אלא ייחוס קדושה עצמית למתווך ולצינור השפע, במקום לפנות ישירות אל המקור.
- הרובד הנפשי (עפ"י החתם סופר): הבריחה אל המאגיה. שיעבוד הלב הוא דרישה תובענית, והמוני העם חיפשו קיצור דרך שיעקוף את חובת התשובה והעבודה הפנימית, על ידי הפיכת הנס למנגנון סגולי-אוטומטי.
- הרובד הכרונולוגי: פגעי הזמן וחילופי הדורות. דור המדבר ידע שהנחש הוא רק כלי, אך הדורות המאוחרים, שלא חזו בנס, תלו את הישועה בהיסטוריה ובייחוס של החפץ עצמו, ושכחו את התנאי הרוחני המקורי.
המורם מן האמור:
אין שום כוח עצמי לשום חפץ, מקום, סגולה או מנהג בעולם. הקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו דרך לבושים, אך תפקידם של כל אלו הוא אך ורק לשמש אמצעי לעורר את התודעה. הצינור אינו המקור, והכלי אינו המשפיע; עלינו להביט תמיד אל מעבר לחומר, להישמר מהרגל חיצוני, ולזכור כי תכלית הכל היא אחת – לשעבד את הלב לאבינו שבשמים.
אין שום כוח עצמי לשום חפץ, מקום, סגולה או מנהג בעולם. הקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו דרך לבושים, אך תפקידם של כל אלו הוא אך ורק לשמש אמצעי לעורר את התודעה. הצינור אינו המקור, והכלי אינו המשפיע; עלינו להביט תמיד אל מעבר לחומר, להישמר מהרגל חיצוני, ולזכור כי תכלית הכל היא אחת – לשעבד את הלב לאבינו שבשמים.