הַר כְּגִיגִית

הגיגית הזו - אינה רק כפיה...​

כמה עוצמתי היה המחזה הזה, עם שלם, דור דעה, אשר אל פועל ה' הביטו, ועיניהם ראו בראיה חושית, כי בורא עולם בעצמו מנהיגם ומוציאם מארץ תלאובות אל המקום אשר נבחר לתת את התורה, בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה, והנה הם כאן, 'ויתיצבו בתחתית ההר' - כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם.
דרוש כח ציור מיוחד, להרגיש - איך זה לעמוד תחת איום גדול ונורא כזה, אך ניסי לגמרי, שמסלק כל ספק ומנכש כל תפונה זרה. הבורא עולם בכבודו יתברך מתגלה לעין כל, איך היתה ההרגשה הזו, שההר נכפה עליהם, הם חשים שאם יש תורה - יש חיים, ואם חלילה אין תורה - הנה עומדים כולם במקום הקבורה, ועליכם רק לבחור... הארת אמת כזו, של פעם אחת בהיסטוריה, היא רק מושא לקנאה. כמה קל, כביכול, לקיים תורה כזו, שעל אמיתתה עמדו כל החושים בשיא הבהירות, רועשים וחרדים מאימת מלך?! אלא שכבר שאלו רבותינו, והרגישו בזה בעלי התוספות - ואע"פ שכבר הקדימו נעשה לנשמע [ואם כן, למה היו צריכים ל'כפה עליהם הר כגיגית', אלא שהתשובה היא]: שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצאתה נשמתן.
והשאלה מתעצמת, אכן, התשובה מובנת, לא די בהתלהבות של אמירת נעשה ונשמע, אך רוצים לשמוע שוב את הקול שמסכים גם למול האימה הגדולה הזו. אבל איך בכלל אפשר לבחור לברוח מזה? כיצד באמת הם יאמרו פתאום, לא, איננו רוצים, אחרי אמירה גורפת של מה שתגיד אנו עושים... אז מהיכן יאזרו אומץ לסרב מול כל אימה שרק לא תהיה. אכן, כך היה וזה רצונו של השם יתברך, שלא יחזרו בהם, שלא ימירו את הנעשה ונשמע אף בהרהורי חרטה, ותחת ההר הכפוי כגיגית, הבינו כולם, עד האחרון שבהם, שחיים של יהודי הם אך ורק חיים של תורה, לולא אותה תורה, עדיפה היא הקבורה תחת ההר.
אלא שיש עומק גדול בכך, ואלו הם דברי הבעל שם טוב הקדוש, לכל אדם יש עליות וירידות, לא ניתן לעמוד על מדרגה אחת, גם ההתלהבות הגדולה ביותר, פגה כעבור זמן, כך גזרה חכמתו של יוצר בראשית, שלעולם אי אפשר להתמודד רק בזירה אחת ולנוח על זרי דפנה, המציאות היא חמקמקה ודורשת ריענון שוב ושוב, כך יכול אדם שמתלהב בתכלית ההתלהבות להתמסר אל האמת בכל כולו, אך כשוך להבות אש הקודש, הוא נרתע מכל הסיפור, הוא כבר לא כל כך רוצה, אז איזו מין עבודת מלך היא זו, שהיום אתה בפנים ולמחר לא בטוח?! לכן לשני הזמנים הללו, הביא לנו הקב"ה מסגרת מתאימה. לאותן שעות של דבקות ואור בהיר אנו ניזונים מן הנעשה ונשמע, אנו מפתחים את התדר היהודי הזועק אל השמים, הרוצה בתשובה, החפץ בהצדקו, שאף טוב יש בלבו, דורש ה' ועוזו. ולאותן שעות כיבוי, בהן האפילה הרוחנית אוזקת אותנו, אנו נדרשים אל הכפיה האלוקית, היכן שה' בעצמו הכין לנו את השמירה העליונה, שאיך שלא יהיה אנו כפויים ועומדים במאמר פיו יתברך. כלומר, מתנה טובה נתן לנו ה', הוא יצר בנבכי האיש היהודי את התכונה הרצויה והמתאימה, שבאמצעותה יוכל לדבוק בה', גם כשלא בא לו... כשכל כך קשה, לאותם זמנים מפחידים ומייאשים יש לנו עצה - הר כגיגית. השתמש במתנת הכפיה - עשה הרבה טוב בחסותה, עד יעבור זעם.
באמת, איך בא הדימוי הזה של גיגית לבית המדרש? וכי היה חסר המקרא משהו, אם היה אומר מלמד שכפה עליהם את ההר, מה זו הגיגית הזו, ומהיכן היא באה למדעי יושבי בית המדרש. הגיגית, זו קערה עם בית קיבול מקומר, עגלגלה ומכילה, כאשר הופכים אותה כסדר גידולה כיעדה הנכון, היא מופנית כלפי מעלה וכמו מבקשת לקבל ולהכיל. כך אותה כפיה יהודית, אלוקית משמי מרומא עלאה אינה רק כופה ומגבילה כפי הקונוטציה של המילה הזו, וגם לפי האמת...
אלא שהיא הרבה יותר מזה, היא מעניקה לנו את פרס ההשתייכות בלי תנאים אל האמת האלוקית שבחר בנו מכל עם, זה שאנו נדרשנו לבחור בו, יהיה מה שיהיה, זה גם ידוע, לכן היינו כפויים תחת הגיגית. אך גיגית כמו גיגית, היא משרתת את ייעודה והיא מקבלת מלמעלה את השפע, את האור של ביטול הבחירה, כמה טוב היה לנו, אם הכפיה הקדושה הזו היתה דומיננטית בחיי שמירת התורה שלנו, כמה היינו משלמים כדי לחוש את הגיגית הזו כחרב המתהפכת מכפיה לקבלה מלמעלה...
כן, בשעות הקשות, שבהן אנו מרגישים שתמו פסו כל האורות, ואין לנו אלא את כלי המחרישה האישיים, לחפור בנבכי הלב, ולחפש שם בחירות טובות גם מבלי להרגיש שום דבר, היינו מאד שמחים לגלות שיש מי שהכין בשבילנו את האור הזה, של עשייה מתמדת ללא נפילות, ורק משום שה' יתברך אומר ועושה - אנו מקיימים את צווי בתכלית הרצון והאהבה וההתמסרות, גם כי יראנו וגם כי חלשנו, אך יראנו מתוך שמחתנו על עצם היראה והכפיה הקדושה הזו.
בדברי רבותינו 'הר' הוא אחד משמותיו של היצר הרע, לצדיקים הוא נדמה כהר, ויתייצבו בתחתית ההר, יש ימים שבהם אנו חשים את ההר הגדול הזה מעלינו, מבקש לבלענו חיים, לטרוף את כל מה שיש לנו ולבער אותנו ממסילת הקדושה, אך ההר הזה - הנסיונות הקשים הללו, הופכים לגיגית, לכלי קיבול של המון אור ודעת, כי יצירת אלוקים היא, שההר הגדול והמאיים, במקום שיסית וירחיק - הופך לעזר אל הקדושה, וממש אונס אותנו לשמוע בקול ה'...
הבעל שם טוב אומר, שבכל יום יוצאת בת קול מהר חורב ומכרזת ואומרת, אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו', ונשאלת השאלה, בשביל מה יוצאת בת קול ובשביל מי? לזכי השמיעה הרוחנית אשר מסוגלים לשמוע כרוזין עלאין כאלו, זה בטח נראה לכאורה מיותר, כי הם בטח לא הבריות שלתורה יש עלבון מהם... ובשביל אלו שבשבילם יוצאת הבת קול, הלוא אינם שומעים אותה, וכי לחנם יוצאת... הר חורב, זה ההר ששלט עלינו ועל אבותינו שעמדו רגליהם למרגלות ההר, ויתייצבו מתחתיו, בכל יום ויום אומר הבעל שם טוב, מתפזרים הרהורי תשובה לכל איש יהודי, אם אך לבבו היה מבין ושב אל בוראו...
העיקצוץ הפנימי, המייסר, המצפון שמתעורר לשנייה, שבכל זאת מנסה את כוחו בחשיבה אולי מחודשת, עד ההדחקה... אלו הרהורי התשובה, הם פירותיה של הבת קול שיוצאת מסיני. כלומר, עברנו חוויה כלל אומתית, שכל אחד מבני האומה הזו, ממשיך לינוק את ערוצי הנשמה שלו, מאותה כפיה של ההר - תודה רבה לנותן התורה באהבה.​