חֲקַל נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין [ב]

בעסק הנפשות בעלי הבחירה - הענינים יגעים מאד, אתה יכול להשקיע שעות של הסברה או לילות לבנים של התאחדות עם נפשו, ואחר כך בחירתו דווקא נוטה להיפך מכל המסקנות, זה מתסכל ומאד שוחק, קודם כל גם בזמן העבודה אינך יודע את היעד וגם אין את הצלצול של הקליק המסיים, זה מייאש לפני ותוך כדי ואחרי, אלא שיש לפעמים הפתעות, הסבלנות ואריכות אפים נדרשות יותר מכל דבר למי שחוגר מותניו להשקיע מזמנו למען אחרים. וההפתעות לטובה לא באות מיד, אבל צריך לזכות שאין שום השקעה הולכת לריק.

מבחוץ זה נראה מאד קורץ, אם אנשים מקשיבים לך, ואתה מבלה אתם זמן רב כל כך, ומתמסר אל הפצת האמת והאמונה, כמה גדול הכוח וכמה עצומה הזכות, אלא שהעבודה השחורה הזו, לא תמיד רואים בה ניצוצי אור, החושך יותר מהאור, השהייה בחברתם של אנשים מסוג מסויים, כשהם כה בטוחים בעצמם, יכולה לנסוך מורך במי שרוצה בטובתם ולא יודע מה עושים, נדמה שלפעמים, בא לך לברוח ולהתכנס ולא לעשות שום דבר. האכזבות הן מנת תזונה יום יומית כמעט, ויותר מאלף פעמים אתה שואל את עצמך - למה זה לי, בשביל מה עבדתי כל כך קשה ושילמתי מחירים כבדים לפעמים, שמסתבר, לא הצדיקו את המאמצים.
אז זהו, שהנחמה האמיתית באה במכלול, אחר זכרונות של ימים ושנים, צצה לפעמים איזו דמות מהעבר, ובמו נוכחותה המפתיעה, אתה אומר, היה שוה לי לבוא לעולם [מוגזם מדי] ולטרוח את כל הטרחה הזו [נשמע יותר טוב], אבל לא רק זה הענין. אנשים, כמו אנשים, לא בדיוק משתנים לפי מה שהם יודעים, אלא בבחירתם, ולבחור זה לא דבר פשוט כל כך, ויתירה מזאת, יש ווארט מהחתם סופר צריך לעשות ולא לפעול [באידיש נשמע יותר טוב, טוהן און נישט אויפטוהן], הרצון של האדם הוא לא מה שצריך לשנות לך, אלא האפשרות להחדיר בו ידע חדש, הבנה של אמת, שללא ספק תשפיע עליו מעט או הרבה, כי כל דבר נחרט בזכרון, וביום שהוא יבחר לבחור - המלים שלך תצופנה על לוח לבו, ולזה צריך שתהיה המגמה בכל העמל הזה.​

כזה היה תלמידי אלי, היה לי קו כזה ששיתפתי את אנשי הצוות, אפקט היום הראשון... כשבא בחור [וזה היה מקום של 'הזדמנות אחרונה'] ואין לו רספקט מינמלי, או יראת כבוד לפחות ביום הראשון... אין בו ממש... זה היה מדהים כמה שזה היה נכון, מכולם סבלנו מרירות ממש, המון התאפקות והרבה עבודה, שלא נגמרת בכלל, רק מגבירה את האתגרים מדי יום ומדי לילה, אבל ההבנה של כל בחור, שמותר כבר לחזור לסורו ולהסביר לכולנו מה הסיבה שהוא פה... לא באה בהתחלה, הרי כל אחד רוצה, לפחות במקום חדש, למצוא חן, או מחרדה מסויימת מהכללים הלא מוכרים לו, מה מותר כאן ומה אסור כאן, אותה חרדה פעוטה היא מנחמת, משום שזה מראה שביסוד הוא אדם, אך השבריריות שלו גדולה עליו... נו, בשביל זה אנו פה. אבל לץ גמור, שמפריע בשעה הראשונה לשהייתו במקום, בדרך כלל, היה קשה אתם ללא נשוא גם בהמשך... אלא שלהפתעות יש מידה משלהם להפתיע...

אלי היה מאלה, הליצנות, השפה הרחובית, החוצפות היו ללא גבול ממש, ההרגשה היתה שאין לו שום קשר למה שקרוי דבר שבקדושה, אלא שהיה לו כשרון לשרוד במקום, הוא נשאר עד הסוף, כמו אומר, אני אשאר האחרון לכבות את האור... וכך סבלנו אותו בדומיה ובאהבה גדולה, זכורני את לחץ פעימות הלב בכל אירוע, שלא יהיה קשה אתו, ושאולי לא יקלקל את התדר שנוצר במאמץ גדול וכו' וכו', בכל טיול ובכל פעם, הייתי נצמד לידו, או קורה לו שיצמד אלי, כדי למזער נזקים, עם הזמן, לא הבנתי מה המצוה להחזיק אותו אם יש חשש שבגינו אנו לא מצליחים עם אחרים, אבל כך רצתה ההשגחה העליונה, מציאות, הוא לא יצא ולא שולח...

עבר זמן משמעותי מאז, ולאט לאט, למרות שהוא חקק בלבי זכרונות רבים, החלה דמותו להיטשטש ולהשכח, היה, עבר, מים רבים זרמו בכל המעינות ומי החיים נשפכו להם לערוצים שונים, אלי, שכמעט לא זכרתי את שמו, פנה ונסע אל המשך חייו, המקום כבר לא פעל, התלמידים, מהם לא ישכחו לעד, ומהם עברו ממחשבתי... אבל כן, מדי פעם, זכרתי אותו, למרות הריחוק... כעסתי על עצמי על הנאיביות של אז, ולא ידעתי למה זמן יקר כל כך הושחת למי שאין לו שום ענין, אבל ממש לא...

והנה פתאום, אני רואה אותו, באחד האירועים החרדיים בסדר גודל רב ממדי, ובתוך ים האדם הגדול, הוא בא אלי, יהודי מזוקן עם טוהר בעינים וממש פלא פלאות, אלי? שפשפתי את עיני כלא מאמין? לא יאומן כי לא יסופר... הוא אמר לי, אתה לא יודע... אני כעת חי אותך, חי את הדיבורים, נושם הכל מחדש, נפתח לי הלב סוף סוף, אתה רוצה לראות את התפילין החדשות שקניתי? הוא דיבר בכזו התלהבות... שלמרות חוסר זמני, הכרחתי את עצמי לצעוד אתו עד למקום ששם אפסן את חפציו, כי הוא רוצה שאמשש את התפילין שלו, לבושו כאחד היראים, כבן למשפחה חסידית היה נראה כמוהם כעת... ואני עדיין חושב שאולי טעיתי באיש. אך לא, זה הוא, אותו בחורצ'יק כלומניק [סליחה על הביטוי] שכעת שופע דיבורים קדושים ברמה שלא התאימה לשום תחזית....

ביקשתי ממנו באמצע הדרך, שאני חייב להתקשר לעמיתי, יהודי מבוגר, שכל כך רצה שהוא כן יהיה אתנו, אף כי הבין כמו כולם, כי זו שאיפה של שטות... בדמעות של התרגשות סיפרתי לו את מי פגשתי עכשיו, הוא התאנח... כי הזכרון לא עשה לו טוב, אך היה בתדהמה מוחלטת כששמע באיזו תדמית אני רואה אותו, ביקשתי את הנער שהיה לאיש שיקח את הטלפון ויאמר כמה מלים, הקול העדין שלו, שבעצמו היה חידוש והתכנים - מיד גרמו לאותו בגיר להזליג דמעות ללא הפוגה... אכן, אין אנו אחראים על נשמות ישראל, הם יהלומים שכאשר ילוטשו - נראה את זהרם. הוא סיפר על שבעה דפי גמרא ליום, על תפילות בבית כנסת שנדבק אליו, על המון אמונה שגילה, והכי משמח - שום מילה לא היתה לריק.
​