'זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך' (דברים לב, ז)
הנה בפסוק זה מורה לנו הקב"ה כי מחויבים אנו לזכור ולהתבונן, ולשאול על הימים הראשונים (ראה דברים ד, לב), כי על ידי התבונננות זו נשכיל לידע דרכי ה' והנהגתו עם ישראל, וכדברי הפסוקים הבאים בהמשך (דברים לב, ח-ט) 'בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו', על ידי שנראה כי מספר האומות שנוסדו בעולם (70), המה כמספר בני ישראל אשר ירדו מצרימה (70), מזאת נדע 'כי חלק ה' עמו ויעקב חבל נחלתו' כי לעומת שבעים עממים אשר לא חפץ בהם ה', לקח חלק לעצמו, חלק נגדי העומד לעומתם - הם המה זרע יעקב - להיות נחלתו וחלקו. וכן כיוצא בזה, על ידי הבנת מאורעות העבר נשכיל דרכי ה' והשגחתו.
והנה כאשר נתבונן נראה כי הפסוק נחלק לשנים, זכרון והתבוננות [זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור], והנה גם חלקו השני של הפסוק נחלק לשניים, האבות והזקנים [שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך], והדעת נותנת, כי חלק הזיכרון עומד במקביל לשאלת האבות, וחלק ההתבוננות עומד כנגד אמירת הזקנים.
והענין בזה הוא כך: כי נודע שבחכמת ההיסטוריה, ישנם ב' חלקים, הראשון הוא ידיעת הפעולות והמעשים הטכניים [אשר גם בזה יבואו פעמים רבות חילוקי הדעות], וחלק נוסף התלוי בפרשנות וניתוח מעמיק של הדברים, לבחון את הגורמים ואת הסיבות, לקבוע מהם התוצאות ומה גרם למה, דבר המשתנה לפי ראות עיניו של החוקר, והשקפות העולם של ההיסטריון משנות לגמרי את הראיה ההיסטורית, דבר הידוע לכל העוסק במחקר הדורות.
והנה כנגד זה ציוותה אותנו התורה שני ציווים, הראשון הוא שתהיה קבלתנו מבוססת על דברי האבות, אשר דבריהם מוחזקים אצלנו כאמת, כי 'אין אב מנחיל שקר לבנו' (ראה רמב"ן דברים ד, ט), ובודאי כוונתו להעביר לבנו את האמת כפי ראייתו וכמאמר הכתוב (תהלים מד, ב) אלקים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו פעל פעלת בימיהם בימי קדם' כי מה שאבותינו ספרו לנו הרי זה כאילו אנחנו עצמנו שמענו ואנו סומכים עליהם לגמרי (ראה שם במפרשים).
אלא שעדיין הגדת האב חסירה, כי לא כל אחד יש בו את החכמה האמיתית לנתח את המניעים והגורמים, ולא מכל מאורע ידע האדם להפיק את מוסר ההשכל, על כן על האדם לפנות כשלב שני אל הזקנים, אלו הם החכמים היושבים בשערים ומלמדים חכמה את העם, ואיזהו זקן, זה שקנה חכמה (קידושין לב:), והם המה ילמדונו להביט על מאורעות הדורות בעיני התורה, ולהאיר עינינו במבט החכמה האמיתית, לידע את עניני ההשגחה המלווים את ההיסטוריה, ולבחון את דרכי ההנהגה מידה כנגד מידה, ולקחת מוסר אל דרכי חיינו.
וזה דבר הכתוב 'זכור ימות עולם' זכרו ולמדו את המאורעות שקרו בעבר, בימות עולם, 'בינו שנות דור ודור' הוסיפו 'התבוננות' ועמקות להבין כיצד מתנהלת הבריאה מדור לדור. וכיצד תעשו זאת? כנגד החלק הראשון 'שאל אביך ויגדך', כי הוא יספר ויגיד לכם את מה שראו עיניו ושמעו אוזניו. וכנגד החלק השני, שאל את 'זקניך ויאמרו לך', 'אמירה' בכל מקום היא לשון הרחבה והסבר, וביאור טעמי הדברים (ראה אדרת אליהו דברים ה, כא), ועל כן לזקניך, אלו זקני התורה, לך, והם המה אשר יורו לך כיצד לנתח ולבחון את המאורעות העוברים עלינו, וכך תדע כי תהיה דבוק באורה של תורה, לבחון ולהביט על המציאות כפי שרצון התורה מאיתנו.
ומזה נלמד, כמה צריכים אנחנו לקבל חכמה מן הזקנים, ומבעלי החכמה, על מנת לדעת כיצד לנתח את המאורעות העוברים עלינו, וזה דבר הנוגע להרבה מדרכי החיים, ואשרי מי שחכמתו מן הזקנים.
והנה כאשר נתבונן נראה כי הפסוק נחלק לשנים, זכרון והתבוננות [זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור], והנה גם חלקו השני של הפסוק נחלק לשניים, האבות והזקנים [שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך], והדעת נותנת, כי חלק הזיכרון עומד במקביל לשאלת האבות, וחלק ההתבוננות עומד כנגד אמירת הזקנים.
והענין בזה הוא כך: כי נודע שבחכמת ההיסטוריה, ישנם ב' חלקים, הראשון הוא ידיעת הפעולות והמעשים הטכניים [אשר גם בזה יבואו פעמים רבות חילוקי הדעות], וחלק נוסף התלוי בפרשנות וניתוח מעמיק של הדברים, לבחון את הגורמים ואת הסיבות, לקבוע מהם התוצאות ומה גרם למה, דבר המשתנה לפי ראות עיניו של החוקר, והשקפות העולם של ההיסטריון משנות לגמרי את הראיה ההיסטורית, דבר הידוע לכל העוסק במחקר הדורות.
והנה כנגד זה ציוותה אותנו התורה שני ציווים, הראשון הוא שתהיה קבלתנו מבוססת על דברי האבות, אשר דבריהם מוחזקים אצלנו כאמת, כי 'אין אב מנחיל שקר לבנו' (ראה רמב"ן דברים ד, ט), ובודאי כוונתו להעביר לבנו את האמת כפי ראייתו וכמאמר הכתוב (תהלים מד, ב) אלקים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו פעל פעלת בימיהם בימי קדם' כי מה שאבותינו ספרו לנו הרי זה כאילו אנחנו עצמנו שמענו ואנו סומכים עליהם לגמרי (ראה שם במפרשים).
אלא שעדיין הגדת האב חסירה, כי לא כל אחד יש בו את החכמה האמיתית לנתח את המניעים והגורמים, ולא מכל מאורע ידע האדם להפיק את מוסר ההשכל, על כן על האדם לפנות כשלב שני אל הזקנים, אלו הם החכמים היושבים בשערים ומלמדים חכמה את העם, ואיזהו זקן, זה שקנה חכמה (קידושין לב:), והם המה ילמדונו להביט על מאורעות הדורות בעיני התורה, ולהאיר עינינו במבט החכמה האמיתית, לידע את עניני ההשגחה המלווים את ההיסטוריה, ולבחון את דרכי ההנהגה מידה כנגד מידה, ולקחת מוסר אל דרכי חיינו.
וזה דבר הכתוב 'זכור ימות עולם' זכרו ולמדו את המאורעות שקרו בעבר, בימות עולם, 'בינו שנות דור ודור' הוסיפו 'התבוננות' ועמקות להבין כיצד מתנהלת הבריאה מדור לדור. וכיצד תעשו זאת? כנגד החלק הראשון 'שאל אביך ויגדך', כי הוא יספר ויגיד לכם את מה שראו עיניו ושמעו אוזניו. וכנגד החלק השני, שאל את 'זקניך ויאמרו לך', 'אמירה' בכל מקום היא לשון הרחבה והסבר, וביאור טעמי הדברים (ראה אדרת אליהו דברים ה, כא), ועל כן לזקניך, אלו זקני התורה, לך, והם המה אשר יורו לך כיצד לנתח ולבחון את המאורעות העוברים עלינו, וכך תדע כי תהיה דבוק באורה של תורה, לבחון ולהביט על המציאות כפי שרצון התורה מאיתנו.
ומזה נלמד, כמה צריכים אנחנו לקבל חכמה מן הזקנים, ומבעלי החכמה, על מנת לדעת כיצד לנתח את המאורעות העוברים עלינו, וזה דבר הנוגע להרבה מדרכי החיים, ואשרי מי שחכמתו מן הזקנים.