לבקש את עצמנו
במשך שנים רבות מחיינו, אנו חיים בתנועה מתמדת שמוליכה אותנו מבפנים החוצה. אנו ניצבים שוב ושוב לפני ריבונו של עולם, מבקשים, מתחננים, מפצירים ומייחלים שיאיר לנו את הדרך, שיעניק לנו את הכוח להשתנות. "ותן בלבו בינה להבין ולהשכיל", אנו אומרים בדמעות, ומתחננים על פתיחת שערי הלב, על פתיחתם של שערי תשובה.
אבל ככל שנוקפות השנים, וככל שמתווספים בנו קמטים של ניסיון והתבוננות, מתחילה להתבהר בקרבנו הבנה עמוקה ומטלטלת: התפילות הללו, שאנו מפנים בחרדת קודש כלפי שמיא, מכוונות בעצם גם אלינו פנימה, אל מעמקי הלב.
בתוך הדיבורים האלו עם המלך, האדם מבקש למעשה מעצמו להתעורר. הוא מתחנן בפני עצמו להפסיק לבזבז את כוחות המוח, את הדעת ואת הנפש על הבלי העולם החולפים, ולהשקיע אותם במה שחשוב ואמיתי באמת.
שם, בעומק הדמימה של הלב, נשמעת פתאום תחינתו החרישית של החלק האלוקי שבתוכנו: הגיעה העת להפסיק להיכנע להרגלים השוחקים, להשתיק את רעשי הרקע של העולם – ולהפוך לבעלי הבית. להוביל. אם לא את העולם כולו, לפחות את עצמנו.
ומי ייתן ונזכה.
אבל ככל שנוקפות השנים, וככל שמתווספים בנו קמטים של ניסיון והתבוננות, מתחילה להתבהר בקרבנו הבנה עמוקה ומטלטלת: התפילות הללו, שאנו מפנים בחרדת קודש כלפי שמיא, מכוונות בעצם גם אלינו פנימה, אל מעמקי הלב.
בתוך הדיבורים האלו עם המלך, האדם מבקש למעשה מעצמו להתעורר. הוא מתחנן בפני עצמו להפסיק לבזבז את כוחות המוח, את הדעת ואת הנפש על הבלי העולם החולפים, ולהשקיע אותם במה שחשוב ואמיתי באמת.
שם, בעומק הדמימה של הלב, נשמעת פתאום תחינתו החרישית של החלק האלוקי שבתוכנו: הגיעה העת להפסיק להיכנע להרגלים השוחקים, להשתיק את רעשי הרקע של העולם – ולהפוך לבעלי הבית. להוביל. אם לא את העולם כולו, לפחות את עצמנו.
ומי ייתן ונזכה.