רעיון יפה שראיתי.
בשבעה דנחמתא ישנן שתי הפטרות המתאחדות השבוע לאחת. הראשונה "רני עקרה" בה מוזכר הפסוק "הלוא מי נח זאת לי". הקשר שלה לקריאת התורה- מובן!
אבל הפטרת "עניה סוערה" מדוע נקראת בזה השבוע? איך היא מתקשרת לנח?
הבה ונברר מי היא העניה הסוערה? כמובן- עם ישראל. עמ"י נמצאים בעניות ודלות, אך מתעקשים לסעור, מתעקשים לגעוש. מה רוצה אותה העניה?
המשיל החפץ חיים אחרי הצהרת בלפור כשהיו חגיגות ברחובות, והכל צהלו שבפסלטינה יקום בית יהודי. קורת גג ממנה לא יגורשו יותר... ד' אמות להניח עליהם את הראש... מה יותר טוב מזה?
אמר הסבא קדישא מראדין- זו עניות!
האם כך נוהג בן מלך שסולק משולחן אביו וסוף סוף מצא דיר עיזים שהמטר לא יטפטף עליו? האם הוא שש וצוהל?
כאשר עשירה אומללה איבדה את ביתה, והפכה כעת לעניה ומרודה, והעירייה מצאה לה איזו בקתה עלובה, פחון דולף. היא אמורה לשמוח ולהרגע? יש לה מקום! צהלות וריקודים???
האמנם??? כך אכן תנהג עניה פשוטה, שמעפר באה ואל עפר שבה. אבל העניה הסוערה אינה מתנחמת בכך. כי היא הייתה עשירה. היא יודעת למה עליה לשאוף, לחזור לארמון הפאר שעלה באפר.
וזה מה שמבטיח לנו הנביא בגאולה, לא "בית לאומי" אלא- " ישעיהו נד, יא-יג (יא) עֲנִיָּ֥ה סֹעֲרָ֖ה לֹ֣א נֻחָ֑מָה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַרְבִּ֤יץ בַּפּוּךְ֙ אֲבָנַ֔יִךְ וִיסַדְתִּ֖יךְ בַּסַּפִּירִֽים: (יב) וְשַׂמְתִּ֤י כַּֽדְכֹד֙ שִׁמְשֹׁתַ֔יִךְ וּשְׁעָרַ֖יִךְ לְאַבְנֵ֣י אֶקְדָּ֑ח וְכָל־גְּבוּלֵ֖ךְ לְאַבְנֵי־חֵֽפֶץ: והשיא שבהבטחות: (יג) וְכָל־בָּנַ֖יִךְ לִמּוּדֵ֣י ה֑' וְרַ֖ב שְׁל֥וֹם בָּנָֽיִךְ:"
לזאת אנו מייחלים ואיננו מסתפקים במועט. עם ישראל האמיתי לא מסתפק בנחמות דלות. להיפך הם מעוררים לו את הציפיה והתשוקה למה שהיה.
כי לזו אנו מצפים כמאמר החכם לכוזרי "ויתפלל סמוך לה להראות השכינה עין בעין כאשר היתה לנביאים ולחסידים וליוצאי מצרים, באמרו ותחזינה עינינו בשובך לציון ויחתום המחזיר שכינתו לציון" (ספר הכוזרי מאמר ג) השאיפה היא לראות את השכינה, ממש בעיניים! כדור יוצאי מצרים. כנביאים!
וכך זה בכל מישורי דרכי התורה והיראה, לעולם לא להסתפק במועט. לשאוף לשלימות!
וכעת נסגור את השאלה שפתחנו. איך אותה עניה קשורה לנח? -כי נח היה יחיד בדורו, כשכולם התייאשו והסתפקו במועט, נח לא הפסיק לשאוף לשלימות. בזאת זכה נח. הוא היה "תמים" שלם!
בשבעה דנחמתא ישנן שתי הפטרות המתאחדות השבוע לאחת. הראשונה "רני עקרה" בה מוזכר הפסוק "הלוא מי נח זאת לי". הקשר שלה לקריאת התורה- מובן!
אבל הפטרת "עניה סוערה" מדוע נקראת בזה השבוע? איך היא מתקשרת לנח?
הבה ונברר מי היא העניה הסוערה? כמובן- עם ישראל. עמ"י נמצאים בעניות ודלות, אך מתעקשים לסעור, מתעקשים לגעוש. מה רוצה אותה העניה?
המשיל החפץ חיים אחרי הצהרת בלפור כשהיו חגיגות ברחובות, והכל צהלו שבפסלטינה יקום בית יהודי. קורת גג ממנה לא יגורשו יותר... ד' אמות להניח עליהם את הראש... מה יותר טוב מזה?
אמר הסבא קדישא מראדין- זו עניות!
האם כך נוהג בן מלך שסולק משולחן אביו וסוף סוף מצא דיר עיזים שהמטר לא יטפטף עליו? האם הוא שש וצוהל?
כאשר עשירה אומללה איבדה את ביתה, והפכה כעת לעניה ומרודה, והעירייה מצאה לה איזו בקתה עלובה, פחון דולף. היא אמורה לשמוח ולהרגע? יש לה מקום! צהלות וריקודים???
האמנם??? כך אכן תנהג עניה פשוטה, שמעפר באה ואל עפר שבה. אבל העניה הסוערה אינה מתנחמת בכך. כי היא הייתה עשירה. היא יודעת למה עליה לשאוף, לחזור לארמון הפאר שעלה באפר.
וזה מה שמבטיח לנו הנביא בגאולה, לא "בית לאומי" אלא- " ישעיהו נד, יא-יג (יא) עֲנִיָּ֥ה סֹעֲרָ֖ה לֹ֣א נֻחָ֑מָה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַרְבִּ֤יץ בַּפּוּךְ֙ אֲבָנַ֔יִךְ וִיסַדְתִּ֖יךְ בַּסַּפִּירִֽים: (יב) וְשַׂמְתִּ֤י כַּֽדְכֹד֙ שִׁמְשֹׁתַ֔יִךְ וּשְׁעָרַ֖יִךְ לְאַבְנֵ֣י אֶקְדָּ֑ח וְכָל־גְּבוּלֵ֖ךְ לְאַבְנֵי־חֵֽפֶץ: והשיא שבהבטחות: (יג) וְכָל־בָּנַ֖יִךְ לִמּוּדֵ֣י ה֑' וְרַ֖ב שְׁל֥וֹם בָּנָֽיִךְ:"
לזאת אנו מייחלים ואיננו מסתפקים במועט. עם ישראל האמיתי לא מסתפק בנחמות דלות. להיפך הם מעוררים לו את הציפיה והתשוקה למה שהיה.
כי לזו אנו מצפים כמאמר החכם לכוזרי "ויתפלל סמוך לה להראות השכינה עין בעין כאשר היתה לנביאים ולחסידים וליוצאי מצרים, באמרו ותחזינה עינינו בשובך לציון ויחתום המחזיר שכינתו לציון" (ספר הכוזרי מאמר ג) השאיפה היא לראות את השכינה, ממש בעיניים! כדור יוצאי מצרים. כנביאים!
וכך זה בכל מישורי דרכי התורה והיראה, לעולם לא להסתפק במועט. לשאוף לשלימות!
וכעת נסגור את השאלה שפתחנו. איך אותה עניה קשורה לנח? -כי נח היה יחיד בדורו, כשכולם התייאשו והסתפקו במועט, נח לא הפסיק לשאוף לשלימות. בזאת זכה נח. הוא היה "תמים" שלם!