במדרש 'זוהר חדש' (רות קד.) נחשף לפנינו מעשה מופלא, המגלה טפח מעוצם קדושתו וסמכותו הרוחנית של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, המלמדנו כיצד כוח התורה והדבקות בבורא גוברים אף על חוקי הטבע הנוקשים ביותר.
הדרמה בלוד: כשהמוות פוגש בצדיק
מעשה ברבי שמעון שהיה מהלך בדרך, וכשנכנס לעיר לוד, קידמו את פניו אנשי העיר בבהלה ובשברון לב. מגיפה קשה ונוראה השתוללה בעיר, קוצרת חללים ללא רחם. רבי שמעון, בלב מלא רחמים על עם ישראל, סבב ברחובות העיר וראה מחזות קשים של אנשים המוטלים ללא רוח חיים.
זעזוע אחז ברשב"י למראה הסבל הנורא. הוא נענה ואמר בתוקף דקדושה: "כל האי במתא ואנא הכא? גזירנא דליבטיל!" (כל הצער הזה בעיר ואני נמצא כאן? גוזר אני שהמגיפה תתבטל!).
בת הקול והביטול המיידי
לא הספיקו השפתיים לסיים את הגזירה, ותיכף נשמעה בת קול משמיים המכרזת ואומרת למלאכים הממונים על המגיפה: "צאו ממקום זה, כי רשב"י נמצא כאן! הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה – והוא מבטל".
באותה שעה שהה בלוד רבי חנינא, ומשראה את הנס הגלוי והביטול המיידי של חרון האף, מיהר לספר את הדברים לפני רבי מאיר. כששמע רבי מאיר את המעשה, נתמלא התפעלות ואמר: "מי הוא זה שיכול לעמוד על רוב שבחו של רשב"י?!"
משה רבנו ורשב"י: בין פעולה לדיבור
רבי מאיר פתח בביאור עומק המעשה תוך השוואה לנביא הנביאים, משה רבנו. הוא הזכיר את המעשה בפרשת קורח, שם נאמר: "ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה... ושים קטורת... והנה החל הנגף בעם... ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגיפה".
רבי מאיר עמד על ההבדל המדהים:
משה רבנו, רבן של ישראל, היה צריך "לטרוח" בפעולות מעשיות – לצוות על אהרן, להכין מחתה, להקטיר קטורת ולעמוד פיזית בין המתים לחיים כדי לעצור את המגיפה. ואילו רשב"י? "במימריה בלבד". בדיבור פה אחד, ללא פעולה וללא קטורת, גרם לכך שהקב"ה ביטל את המגיפה.
ההארה לדורות
המעשה הנשגב הזה אינו רק סיפור היסטורי, אלא עדות נצחית לכוחה של התורה כשהיא חקוקה על לוח לבו של אדם. רשב"י מלמד אותנו כי "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" אינו רק ביטוי, אלא מציאות חיה. כאשר הצדיק מתבטל לחלוטין לרצון ה', הופך דיבורו לכלי ביטוי של הרצון העליון בעצמו.
זכותו הגדולה של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, שמילתו ביטלה מגיפות וגזירות, תעמוד לנו ולכל ישראל להינצל מכל צרה וצוקה, ונזכה לבשורות טובות וישועות בקרוב.
הדרמה בלוד: כשהמוות פוגש בצדיק
מעשה ברבי שמעון שהיה מהלך בדרך, וכשנכנס לעיר לוד, קידמו את פניו אנשי העיר בבהלה ובשברון לב. מגיפה קשה ונוראה השתוללה בעיר, קוצרת חללים ללא רחם. רבי שמעון, בלב מלא רחמים על עם ישראל, סבב ברחובות העיר וראה מחזות קשים של אנשים המוטלים ללא רוח חיים.
זעזוע אחז ברשב"י למראה הסבל הנורא. הוא נענה ואמר בתוקף דקדושה: "כל האי במתא ואנא הכא? גזירנא דליבטיל!" (כל הצער הזה בעיר ואני נמצא כאן? גוזר אני שהמגיפה תתבטל!).
בת הקול והביטול המיידי
לא הספיקו השפתיים לסיים את הגזירה, ותיכף נשמעה בת קול משמיים המכרזת ואומרת למלאכים הממונים על המגיפה: "צאו ממקום זה, כי רשב"י נמצא כאן! הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה – והוא מבטל".
באותה שעה שהה בלוד רבי חנינא, ומשראה את הנס הגלוי והביטול המיידי של חרון האף, מיהר לספר את הדברים לפני רבי מאיר. כששמע רבי מאיר את המעשה, נתמלא התפעלות ואמר: "מי הוא זה שיכול לעמוד על רוב שבחו של רשב"י?!"
משה רבנו ורשב"י: בין פעולה לדיבור
רבי מאיר פתח בביאור עומק המעשה תוך השוואה לנביא הנביאים, משה רבנו. הוא הזכיר את המעשה בפרשת קורח, שם נאמר: "ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה... ושים קטורת... והנה החל הנגף בעם... ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגיפה".
רבי מאיר עמד על ההבדל המדהים:
משה רבנו, רבן של ישראל, היה צריך "לטרוח" בפעולות מעשיות – לצוות על אהרן, להכין מחתה, להקטיר קטורת ולעמוד פיזית בין המתים לחיים כדי לעצור את המגיפה. ואילו רשב"י? "במימריה בלבד". בדיבור פה אחד, ללא פעולה וללא קטורת, גרם לכך שהקב"ה ביטל את המגיפה.
ההארה לדורות
המעשה הנשגב הזה אינו רק סיפור היסטורי, אלא עדות נצחית לכוחה של התורה כשהיא חקוקה על לוח לבו של אדם. רשב"י מלמד אותנו כי "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" אינו רק ביטוי, אלא מציאות חיה. כאשר הצדיק מתבטל לחלוטין לרצון ה', הופך דיבורו לכלי ביטוי של הרצון העליון בעצמו.
זכותו הגדולה של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, שמילתו ביטלה מגיפות וגזירות, תעמוד לנו ולכל ישראל להינצל מכל צרה וצוקה, ונזכה לבשורות טובות וישועות בקרוב.