ננסה מעט לבאר ולפשט ענין ספירת העומר,
נעמיד ע"פ דברי הרמב"ן המפוזרים בכמה מקומות,
א - ענין ספירת היובל ושמיטה ענינים אחד למנות שבע שבועות ולקדש חמשים (רמב"ן פרשת אמור)
ב- שמיטה כענין שבת בראשית (רמב"ן פרשת בהר)
ג - חג הקציר משום דעיקר היו"ט על ההודאה של הקציר (רמב"ן פרשת משפטים), ולכן קרב חמץ לפי שמתן תורה בדין קרבן תודה ויש בו מצה וחמץ מעין עולם הבא (רמב"ן , אמור)
בעיקר ספירת שבע שבע אפשר לחקור במצוה למנות שבוע אם המשמעות היא מסגרת של שבעה ימים, או המשמעות היא ספירת השבת שבאה לאחר שש ימים,
ונראה פשוט מהא דבשמיטה כ' יכול יעשה שבע שמיטות ויקדש יובל לכן כ' שבע שנים שבע פעמים שצריך שהשמיטה תבוא פעם בשבע, ומההו"א מוכח דהספירה היא של השנה השביעית, כי אם הספירה של שבוע שנים מה ההו"א שיעשה שבע שמיטין רצוף, וכך נקיש גם לשבועות שאין המנין הוא שבועות אלא שבתות הבאות כ"א לאחר שש ימים.
נמצא ששבועות הוא לאחר שבע שבתות,
כל שבע בנוי מששת ימי המעשה והשביעי שבת, כך מששת ימי בראשית כל שבת ושבת,
אך יש הבדל גדול בין שבת בראשית לשאר השבתות, בשבת בראשית הבריאה כולה הושלמה בששת ימי המעשה, והשבת היתה יום מנוחה, משא"כ אחר כך אין עבודה ששלמה בששת ימים אלא השבת היא הפסקה מהמלאכה,
היינו יש שני צורות של שבת אחד שכל הששת ימים הם הכנה לשבת ובשבת הכל מוכן, ויש צורה ששבת היא מנוחה מהיום השביעי כאילו הכל עשוי אף שלא באמת הכל מוכן.
וענינו של ספירת שבע שבע הוא שהשבת עצמה שלנו שאינה שביתה אמיתית אלא הפסקה ממלאכה, היא כביכול ששת ימי המעשה לשבת השביעית שבה יש מנוחה אמיתית, ולא רק הפסקה ממלאכה ומשום כי בששת שבתות שלה גם לא היה מלאכה.
מתן תורה בדין קרבן תודה,
מן החדש הקריבו לראשונה ממחרת הפסח ומאז הותר לאכול מהחדש ולמזבח אסור עד קרבן שתי הלחם,
נמצאו שני קרבנות מן החדש, ומהעומר מונים שבעה שבועות ומקריבים שתי הלחם,
ענינו יש שני צורות של קרבן תודה האחד היא לחשוב שהכל שלי אך גם משלי אני מביא לד', ויש נתינה הפוכה שהכל של ד' ומשלו אני נותן לו ואת השאר אני מקבל מד',
הקרבת העומר מהחדש היא הקרבה ראשונה בה האדם חושב כי הכל שלו ומעצמו הוא נותן לד', אך לאחר שבעה שבועות בה האדם נח מעמלו שלו עצמו, ובא להכרה כי הכל של ד' ומשל ד' הוא מקריב את שתי הלחם.
נעמיד ע"פ דברי הרמב"ן המפוזרים בכמה מקומות,
א - ענין ספירת היובל ושמיטה ענינים אחד למנות שבע שבועות ולקדש חמשים (רמב"ן פרשת אמור)
ב- שמיטה כענין שבת בראשית (רמב"ן פרשת בהר)
ג - חג הקציר משום דעיקר היו"ט על ההודאה של הקציר (רמב"ן פרשת משפטים), ולכן קרב חמץ לפי שמתן תורה בדין קרבן תודה ויש בו מצה וחמץ מעין עולם הבא (רמב"ן , אמור)
בעיקר ספירת שבע שבע אפשר לחקור במצוה למנות שבוע אם המשמעות היא מסגרת של שבעה ימים, או המשמעות היא ספירת השבת שבאה לאחר שש ימים,
ונראה פשוט מהא דבשמיטה כ' יכול יעשה שבע שמיטות ויקדש יובל לכן כ' שבע שנים שבע פעמים שצריך שהשמיטה תבוא פעם בשבע, ומההו"א מוכח דהספירה היא של השנה השביעית, כי אם הספירה של שבוע שנים מה ההו"א שיעשה שבע שמיטין רצוף, וכך נקיש גם לשבועות שאין המנין הוא שבועות אלא שבתות הבאות כ"א לאחר שש ימים.
נמצא ששבועות הוא לאחר שבע שבתות,
כל שבע בנוי מששת ימי המעשה והשביעי שבת, כך מששת ימי בראשית כל שבת ושבת,
אך יש הבדל גדול בין שבת בראשית לשאר השבתות, בשבת בראשית הבריאה כולה הושלמה בששת ימי המעשה, והשבת היתה יום מנוחה, משא"כ אחר כך אין עבודה ששלמה בששת ימים אלא השבת היא הפסקה מהמלאכה,
היינו יש שני צורות של שבת אחד שכל הששת ימים הם הכנה לשבת ובשבת הכל מוכן, ויש צורה ששבת היא מנוחה מהיום השביעי כאילו הכל עשוי אף שלא באמת הכל מוכן.
וענינו של ספירת שבע שבע הוא שהשבת עצמה שלנו שאינה שביתה אמיתית אלא הפסקה ממלאכה, היא כביכול ששת ימי המעשה לשבת השביעית שבה יש מנוחה אמיתית, ולא רק הפסקה ממלאכה ומשום כי בששת שבתות שלה גם לא היה מלאכה.
מתן תורה בדין קרבן תודה,
מן החדש הקריבו לראשונה ממחרת הפסח ומאז הותר לאכול מהחדש ולמזבח אסור עד קרבן שתי הלחם,
נמצאו שני קרבנות מן החדש, ומהעומר מונים שבעה שבועות ומקריבים שתי הלחם,
ענינו יש שני צורות של קרבן תודה האחד היא לחשוב שהכל שלי אך גם משלי אני מביא לד', ויש נתינה הפוכה שהכל של ד' ומשלו אני נותן לו ואת השאר אני מקבל מד',
הקרבת העומר מהחדש היא הקרבה ראשונה בה האדם חושב כי הכל שלו ומעצמו הוא נותן לד', אך לאחר שבעה שבועות בה האדם נח מעמלו שלו עצמו, ובא להכרה כי הכל של ד' ומשל ד' הוא מקריב את שתי הלחם.