"לפום צערא אגרא" – ערכם של דברים נמדד בעמל המושקע בהם
נסו לצייר בדעתכם שני בני אדם השותים מים ברגע זה ממש: האחד בארץ הקודש, ניגש אל המטבח, מסובב קלות את הברז ותוך שבריר שנייה כוסו מלאה. השני נמצא באחד היערות הנידחים באפריקה, משכים קום מדי בוקר וסוחב על גבו דליים כבדים תחת השמש הקודחת רק כדי להביא מעט מים לביתו. מי מבין השניים ישמור על כל טיפה מכל משמר? התשובה ברורה – האפריקאי. המים הם אותם מים, אך הדרך המפרכת להשגתם היא שמולידה את היחס אליהם, שכן חז"ל כבר לימדונו את היסוד העתיק: מה שבא בקלות, הולך בקלות.
יסוד נפשי זה מדויק להפליא בכל רובדי החיים, ומקבל משנה תוקף בעולמו של בן תורה. הרי כל צורב צעיר יודע להבחין בין שמועה ששמע כבלאחר יד מפי השמועה, לבין סוגיא קשה במסכת חמורה שעמל עליה שעות על גבי שעות, הפך בה והפך בה, קשה כברזל, עד שזכה לראות בה אור ישר. את אותה סוגיא יקרה שלמד ביזע ובדמעות, הוא לא ישכח לעולם; היא נחקקת בנפשו, הופכת לחלק מקניינו הרוחני והוא יחזור עליה וישמור עליה כאישון בת עין, מה שאין כן במושגים שנקנו ללא יגיעה.
הדבר נכון גם לגבי ממון, זמן וקשרים בין אדם לחברו. כסף שאדם מרוויח בעבודה מאומצת ויזע כפיו מקבל חשיבות אחרת לגמרי מכסף שניתן לו במתנת חינם. כך גם מתנת הזמן – רק כשמבינים שהשעות חולפות לבלי שוב, מתחילים להעריך ולנצל כל רגע. ובעומק הלב, גם הקשרים האמיתיים שלנו בחיים ובבניית הבית היהודי נבנים דווקא מתוך השקעה, הבנה הדדית והתגברות משותפת על קשיים; ככל שהעמל שם רב יותר, כך הקשר הופך לחשוב, יציב ועמוק יותר.
לכן, עלינו לדעת כי המאמץ שנדרש מאיתנו, והקושי שאנו פוגשים בדרך – אינם עונש חלילה. הם המנוע היחיד שנותן ערך ומשמעות לכל הישג רוחני או גשמי, והם שמולידים בקרבנו את ההרגשה הפנימית: על דבר שהתאמצנו בשבילו כל כך הרבה – חובה עלינו לשמור מכל משמר.
שנזכה לעמול, לרומם את שאיפותינו ולקצור את פירות היגיעה מתוך הרחבת הדעת. בברכת הצלחה כבירה בכל מעשה ידיכם!