קברו אותי בחושך. אף אחד לא שמע אותי צועק

"קברו אותי בחושך. אף אחד לא שמע אותי צועק" | מרגש ומעצים

אני זוכר את היום שזה התחיל.

יום אחד הייתי בחוץ, באור, עם כל החברים שלי. היה לנו טוב...

ופתאום מאיפה שהוא הגיע יד גדולה ותפסה אותי, הזיזה אותי מכולם וזרקה אותי בתוך הבור.

ניסיתי להבין מה עשיתי. למה דווקא את ?

ואז התחילו לזרוק עליי עפר מלמעלה. עוד ועוד... עד שלא ראיתי כלום. ממש חושך גמור.

ימים שלמים הייתי שם. בפנים. חשוך לי. קר לי. בקושי יש אוויר.

ובלילות... בלילות הכי קשים הרגשתי איך הגוף שלי מתחיל להיסדק. להתפרק. כאילו משהו בתוכי נשבר לכמה חלקים.

צעקתי: "למה?! מה עשיתי? למה דווקא אותי שמו פה?"

אבל לא היה שם אף אחד כדי לענות לי.

היו רגעים שהייתי בטוח שזה הסוף. שככה אני אסיים את החיים היפים שהיו לי... לבד, בחושך, זרוק למטה למטה.

ואז... יום אחד הרגשתי משהו מוזר. משהו בתוכי התחיל לזוז. לעלות למעלה.

דחפתי, ודחפתי, ודחפתי... עד שפתאום ראיתי קרן אור של שמש. התחלתי לראות את האור.

אני לא אשכח את הרגעים האלו. פתאום אני שם לב שאני לא כזה קטן, פתאום אני גבוה, בצבע ירוק, ולידי עוד אלפים כמוני בתוך שדה אחת גדולה.

אחר כך קצרו אותי. טחנו אותי. לשו אותי. הכניסו אותי לתנור חם רותח...

אבל הפעם? הפעם כבר לא פחדתי.

כי כבר הבנתי משהו.

היום אנחנו יום אחד לפני שבת... אוטוטו כבר יניחו אותי על שולחן שבת. מכוסה במפה רקומה. שנרות שבת דולקות לידי.

האבא במשפחה ירים אותי בשתי ידיים. הילדים ובני המשפחה יסתכלו מסביב והוא יברך עליי בקול המוציא לחם מן הארץ.

אני גרגיר חיטה.

ועוד קצת ממש אני יהיה חלה של שבת.

חו"ר הפורום... מסר קטן מאותו גרגיר חיטה:...

אם הייתי יודע אז, בתוך הבור, בתוך החושך, ברגעים שכל הגוף שלי נסדק - איפה אני הולך לגמור... לא הייתי מוריד אפילו לא דמעה אחת.

אולי גם אתם מרגישים לפעמים שזרקו אתכם... שכיסו אתכם ולא רואים אתכם כבר... שמשהו בפנים מתחיל להסדק ואולי קצת להשבר... ואף אחד לא שומע את הכאב שלכם...

תקשיבו לי רגע: הדברים האלה הם לא השבר שלכם, זאת הצמיחה שלכם.

בהצלחה אלופים