בעבר ראיתי מה שאמר הג"ר אביגדור מילער ז"ל במענה לשאלה על מי שאינו יכול לקום באשמורת כרצונו.
ענה לו ר' אביגדור: יש כמה וכמה עצות, אבל כל העצות אינם מועילים לשרש את שורש הבעיה.
שורש הבעיה הוא שאין אדם מכיר במתנה החשובה של 'חיים', התורה מבקשת: ובחרת בחיים, אם האדם היה משיג באמת המתנה של כל נשימה ונשימה שהוא נושם על אדמתו, בוודאי לא היה נשאר יותר מן הצורך במטתו. ולא היה מתמודד בזה.
עכשיו מצאתי סמוכין לזה בדברי הירושלמי רפ"ב דמס' יומא. הגמ' מקשה שם למה מתחילה לא היו מתקנים פייס לעבודת תרומת הדשן, רק אח"כ כשאירע סכנה, שאחד דחף את חבירו והגיע לידי סכנה, רק אז התקינו שיפייסו.
והגמרא עונה: שמתחילה חשבינן שאם היו מתקנים פייס, ויהיה לכל אחד רק ספק אם יזכה בגורל להרים את הדשן, אזי לא יקומו באשמורת, כי אין אדם משכים על הספק, ורק אם זה תלוי ברהיטת וזריזות האדם, כל אחד חושב שאני אזדרז קודם לחבירי.
הרי לנו היסוד, שרק כשאדם מובטח לו שיוצלח בעבודתו, זה נותן לו הכח והאומץ לקום באשמורת, אבל אם הכל מונח בספק, אזי בוחר לו: ברי ושמא ברי עדיף, ואני מונח לי במטתי השלמה ומתוקה שנתי, ויש לי רק ספק אם אצליח בעבודתי, לכן מוטב להמשיך ולישן מלקום על סמך ספק.
***
גם בבלי בסוגיא זו יומא כב. יצא לנו יסוד גדול בענין השינה, עיי"ש בפירש"י שמבואר, שיותר קל להאדם להיות נשאר ער כל הלילה עד הבוקר, מלילך לישן בתחילת הלילה, ולקום באשמורת הבוקר!
***
אבל לביאור הענין למה נתנסה דורנו בנסיון גדול שקשה מאוד לקום באשמורת הבוקר, בעוד שבדורות העבר היו רובו ככולו ערים בבוקר באשמורת. ראיתי בספר שארית יעקב עמ"ס ברכות דף ג' להגה"צ המקובל רבי יצחק מאיר מורגנשטרן שליט"א בשם צדיקים, שבמשך הדורות כבר תיקנו את סוף הלילה בעבודתם, ודור הזה מתקנים תחילת הלילה, שעדיין לא ניתקן כל עיקר, ולכן עיקר לימוד התורה ועבודת ה' בדור הזה, הוא בתחילת הלילה, והולכין לישון במאוחר, בעוד שבסוף הלילה, עדיין ישנים.
ענה לו ר' אביגדור: יש כמה וכמה עצות, אבל כל העצות אינם מועילים לשרש את שורש הבעיה.
שורש הבעיה הוא שאין אדם מכיר במתנה החשובה של 'חיים', התורה מבקשת: ובחרת בחיים, אם האדם היה משיג באמת המתנה של כל נשימה ונשימה שהוא נושם על אדמתו, בוודאי לא היה נשאר יותר מן הצורך במטתו. ולא היה מתמודד בזה.
עכשיו מצאתי סמוכין לזה בדברי הירושלמי רפ"ב דמס' יומא. הגמ' מקשה שם למה מתחילה לא היו מתקנים פייס לעבודת תרומת הדשן, רק אח"כ כשאירע סכנה, שאחד דחף את חבירו והגיע לידי סכנה, רק אז התקינו שיפייסו.
והגמרא עונה: שמתחילה חשבינן שאם היו מתקנים פייס, ויהיה לכל אחד רק ספק אם יזכה בגורל להרים את הדשן, אזי לא יקומו באשמורת, כי אין אדם משכים על הספק, ורק אם זה תלוי ברהיטת וזריזות האדם, כל אחד חושב שאני אזדרז קודם לחבירי.
הרי לנו היסוד, שרק כשאדם מובטח לו שיוצלח בעבודתו, זה נותן לו הכח והאומץ לקום באשמורת, אבל אם הכל מונח בספק, אזי בוחר לו: ברי ושמא ברי עדיף, ואני מונח לי במטתי השלמה ומתוקה שנתי, ויש לי רק ספק אם אצליח בעבודתי, לכן מוטב להמשיך ולישן מלקום על סמך ספק.
***
גם בבלי בסוגיא זו יומא כב. יצא לנו יסוד גדול בענין השינה, עיי"ש בפירש"י שמבואר, שיותר קל להאדם להיות נשאר ער כל הלילה עד הבוקר, מלילך לישן בתחילת הלילה, ולקום באשמורת הבוקר!
***
אבל לביאור הענין למה נתנסה דורנו בנסיון גדול שקשה מאוד לקום באשמורת הבוקר, בעוד שבדורות העבר היו רובו ככולו ערים בבוקר באשמורת. ראיתי בספר שארית יעקב עמ"ס ברכות דף ג' להגה"צ המקובל רבי יצחק מאיר מורגנשטרן שליט"א בשם צדיקים, שבמשך הדורות כבר תיקנו את סוף הלילה בעבודתם, ודור הזה מתקנים תחילת הלילה, שעדיין לא ניתקן כל עיקר, ולכן עיקר לימוד התורה ועבודת ה' בדור הזה, הוא בתחילת הלילה, והולכין לישון במאוחר, בעוד שבסוף הלילה, עדיין ישנים.