הפסוקים שהתורה מסיימת בהם כוללים הספד ייחודי על משה רבינו.
משה היה המנהיג בה"א הידיעה. לא קם כמותו לכלל ישראל. וגם לא יקום. הוא קיבל באופן ישר מהקב"ה, והוא עשה אותות ומופתים גדולים. ומעל הכל בעצם היצירה הייחודית של "כלל ישראל" היא קרתה תחת הנהגתו הדגולה.
וכשנפקח את עינינו לראות מה מכל מעלותיו העצומות ראתה התורה להנציח בהספדה, על מה כוונה זרקור, על מה שמה את הפוקוס, נגלה דבר מפתיע. מפתיע מאוד!
דברים לד, יב וּלְכֹל֙ הַיָּ֣ד הַחֲזָקָ֔ה וּלְכֹ֖ל הַמּוֹרָ֣א הַגָּד֑וֹל אֲשֶׁר֙ עָשָׂ֣ה מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵֽל
מהם מילות הסיום "לעיני כל ישראל"?- מפרש רש"י "שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) אשר שברת, יישר כחך ששברת" בזה מסתיים ההספד המרטיט. זו פסגת הגדלות של משה- שבירת הלוחות!
מה כל כך מיוחד בפעולה זו?
הלוחות הללו הם מכתב אלוקים. שקולות כבית המקדש. הם נבראו בערב שבת בין השמשות, היוו החתימה לבריאת העולם. ואת זה "נשאו לבו" ללא ציווי מפורש מהקב"ה. זה פעל משה על דעת עצמו.
מה ראה משה לשבר את הלוחות הקדושות?
נשים לבנו. משה לא שבר את הלוחות כשנודע לו שעם ישראל נפלו בחטא העגל. את הידיעה הזו הוא כבר שמע בשמיים מהקב"ה. רק כשמשה התקרב למחנה וראה את העגל ולצידו מחולות, כשקלט שהדבר הוא בעומק אידאולגי היוצר שמחה עצומה, אך ורק אז החליט להשליך את הלוחות מידיו.
וזו הבעיה, כשמתערב סרך של אמונה זרה וערך מוסף, חובה לעשות "ריסטארט". לרפרש את כל המערכת. לשבור את הלוחות שעומדים מבריאת העולם וליצור משהו חדש. כי אם עם ישראל אינו מושלם באמונה, ויש להם הערכה לעגל חובה לזעזע את אמות הסיפין.
זהו ההספד היחיד שישנו בתורה על אדם אחר מיטתו, והתורה הקדושה רצתה להדגיש את האזהרה הגדולה של משה רבינו מפני החדרת הערכים הזרים. בכך מסתיימים להם ה' החומשים. כי בכך הוא עשה דבר גדול יותר אפילו מהוצאתם ממצרים. הוא העמיד את האמונה בטהרה, בלא תערובות. זה לא רק נתינת התורה, אלא הניקוי מכל לכלוך.
משה היה המנהיג בה"א הידיעה. לא קם כמותו לכלל ישראל. וגם לא יקום. הוא קיבל באופן ישר מהקב"ה, והוא עשה אותות ומופתים גדולים. ומעל הכל בעצם היצירה הייחודית של "כלל ישראל" היא קרתה תחת הנהגתו הדגולה.
וכשנפקח את עינינו לראות מה מכל מעלותיו העצומות ראתה התורה להנציח בהספדה, על מה כוונה זרקור, על מה שמה את הפוקוס, נגלה דבר מפתיע. מפתיע מאוד!
דברים לד, יב וּלְכֹל֙ הַיָּ֣ד הַחֲזָקָ֔ה וּלְכֹ֖ל הַמּוֹרָ֣א הַגָּד֑וֹל אֲשֶׁר֙ עָשָׂ֣ה מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵֽל
מהם מילות הסיום "לעיני כל ישראל"?- מפרש רש"י "שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) אשר שברת, יישר כחך ששברת" בזה מסתיים ההספד המרטיט. זו פסגת הגדלות של משה- שבירת הלוחות!
מה כל כך מיוחד בפעולה זו?
הלוחות הללו הם מכתב אלוקים. שקולות כבית המקדש. הם נבראו בערב שבת בין השמשות, היוו החתימה לבריאת העולם. ואת זה "נשאו לבו" ללא ציווי מפורש מהקב"ה. זה פעל משה על דעת עצמו.
מה ראה משה לשבר את הלוחות הקדושות?
נשים לבנו. משה לא שבר את הלוחות כשנודע לו שעם ישראל נפלו בחטא העגל. את הידיעה הזו הוא כבר שמע בשמיים מהקב"ה. רק כשמשה התקרב למחנה וראה את העגל ולצידו מחולות, כשקלט שהדבר הוא בעומק אידאולגי היוצר שמחה עצומה, אך ורק אז החליט להשליך את הלוחות מידיו.
וזו הבעיה, כשמתערב סרך של אמונה זרה וערך מוסף, חובה לעשות "ריסטארט". לרפרש את כל המערכת. לשבור את הלוחות שעומדים מבריאת העולם וליצור משהו חדש. כי אם עם ישראל אינו מושלם באמונה, ויש להם הערכה לעגל חובה לזעזע את אמות הסיפין.
זהו ההספד היחיד שישנו בתורה על אדם אחר מיטתו, והתורה הקדושה רצתה להדגיש את האזהרה הגדולה של משה רבינו מפני החדרת הערכים הזרים. בכך מסתיימים להם ה' החומשים. כי בכך הוא עשה דבר גדול יותר אפילו מהוצאתם ממצרים. הוא העמיד את האמונה בטהרה, בלא תערובות. זה לא רק נתינת התורה, אלא הניקוי מכל לכלוך.