תוכן מומלץ

מבוא לאחר חתימת התלמוד הבבלי, עמד עם ישראל בפני אתגר עצום איך לשמר את התורה שבעל פה ולהעבירה לדורות, בלי סנהדרין, בלי נבואה, ועם קהילות יהודיות המפוזרות ברחבי הגלות. התשובה לכך הייתה תקופה מזהירה וייחודית - תקופת הגאונים. תקופה בת כ-450 שנה, בה עמדו בראש הישיבות שבבבל – סורא ופומבדיתא – מנהיגי הדור שנקראו גאונים, ועצבו את ההנהגה ההלכתית, הפסיקה, והקשר בין הקהילות. תקופת הגאונים לפי המסורת, תקופה זו נמשכה בערך משנת ד'ק"ל (589 למניינם), עם ראשית כהונת רב חנינא גאון, ועד בערך לשנת ד'תקס"ד...

השאלה - בידוד קרפף בצוה"פ א ❋ זרעים ושטח שהוצף אוסרים את הטלטול א ❋ התרת כלאים ושבת בד' קונדסין ב ❋ הקפת שיירא שחנתה בבקעה במחיצות ב ❋ הרמב"ם הצריך תמיד כמה מחיצות ממשיות ג ❋ הרמב"ם וביאור הר"ח לד' קונדסין ד ❋ הגדרת ההיקף הנצרך לשדה שבתוך העיר ד ❋ הבדל במטרת צוה"פ ה ❋ מטרת צוה"פ בהפרדת הכלאים ו ❋ הסתייגות החזו"א מהיתר כלאים רק בצוה"פ ז ❋ מנחת שלמה - צוה"פ רק מגדירה רשות ז ❋ קדמון הסובר שצוה"פ מועילה לכלאי זרעים ח ❋ השמטת הרמב"ם להיתר צוה"פ ח ❋ סיכום עמדת הרמב"ם לגבי צוה"פ בהפרדה בין זרעים ט...

איתא בקידושין דף י"ד ע"ב: היינו שהגמ' מבארת שאי אפשר ללמוד מעבד עברי הנמכר לגוי - שמבואר בו שנקנה בכסף – לשאר עבדים (עבד הנמכר לישראל, מכרוהו בית דין, וכן אמה עבריה) שגם הם יוכלו להיקנות בכסף, כי אפשר לדחות ששאני גוי שכל קניינו בכסף. ומבאר ברש"י שגוי בכל מקום קניינו רק בכסף ולא במשיכה שנאמר בו 'עמיתך' ולכך גוי אינו בתורת משיכה כלל, וז"ל: אמנם תוס' בד"ה הואיל וכו' מקשה, וז"ל: היינו שתוס' מקשה, שזהו רק שיטת ריש לקיש שדורש 'מיד עמיתך – עד שימשוך מיד ליד'. אבל רב יוחנן פליג עליה וס"ל...

ב"ה הקניין בקידושין כתב הרמב"ם בריש הל' אישות: "קודם מתן תורה הי' אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהי' לו לאשה. כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואח"כ תהי' לו לאשה שנאמר כי יקח איש אשה ובא אלי'". והק' בלקו"ש חל"ט ". . לכאורה צ"ע, למה הקדים הרמב"ם כאן תיאור גדר האישות שקודם מ"ת, ולא התחיל בדין אישות שלאחר מ"ת: "אם ירצה האיש לישא אשה צריך לקנות אותה תחלה כו' ואח"כ תהי' לו לאשה כו'"?" ולאחר שדחה...

קיי"ל עד אחד נאמן באיסורים, ואפי' הפסולים לעדות נאמנים, ומקור דין זה כ' רש"י גיטין ב' ע"ב "שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחלב", וברש"י חולין י' כ' מדכתיב ושחט את בן הבקר ואכלי כהנים על ידו ולא הזקיקו הכתוב להעמיד עדים, וברש"י יבמות פ"ח כ' דאי לאו הכי אין לך אדם אוכל משל חבירו ואין לך אדם סומך על בני ביתו, והראשונים כתבו דכעין דברי רש"י איתא בירושלמי כלאים, אך התוס' בגיטין שם כתבו דמקור הדין דעד אחד נאמן באיסורים הוא מנדה דכתיב וספרה לה, ודרשינן...

בעניין האם האשה קנויה לבעלה ככל חפציו ונעשה עליה בעלים, וא"כ מהו קנין זה. מצינו בכמה ראשונים שכתבו להדיא דאין האשה ממונו של בעל (הרמב"ן, הר"ן ועו"ר קידושין ט). והרשב"א (ו: ד"ה אילימא) כ' שאין בקידושין משום ריבית משום דגופא ממש לא קני ליה, ומכל זה היה משמע שאין קנין לבעל באשתו. אלא שאי אפשר לומר כן, דהנה מכמה מקומות מוכח שיש קנין לבעל באשתו. וכלשון מתני' 'האשה נקנית' [וזהו לישנא דאורייתא - כדאמרינן בגמ' ב:] ונלמד משדה עפרון, וקרויה קנין כספו [אף אם קנאה בביאה] דמשו"ה אוכלת בתרומה, ועי'...

בסוגייא גיררה חולדה, ובסברת אין לדבר סוף בדברי המהרש"א פסחים ט. משנה אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית וממקום למקום דאם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף: ובגמרא מדיק' טעמא דלא חזינא דשקל הא חזינא דשקל חיישינן ובעי בדיקה ואמאי נימא אכלתיה וכו'. והעיר המהרש"א שם (ד"ה גמ' טעמא דלא חזינא) וז"ל ואגופא דמתני' בלא חזינא דשקל דקתני ביה טעמא דא"כ אין לדבר סוף לא קשיא ליה בלאו האי טעמא נמי לא לבעי בדיקה דנימא אכלתו מי לא תנן כו'. ומתרץ המהרש"א בזה"ל: י"ל דודאי האי טעמא אין לדבר סוף לא שייך...

בדין דקא פסקת לחיותי א. ב"ב כ"א ב' אמר רב הונא בר מבוי יכול לעכב על חברו לשים שם ריחים מפני שאומר לו קא פסקת לחיותי והקשתה הגמ' מדגים ותירצה שדגים שונה כיון דיהבי סיהרא והקשתה מחנוני שמחלק קליות ואגוזים ותירצה ששם יכול לומר כמו שאני מחלק תחלק גם אתה אבל פה קא פסקת לחיותי ולדינא דנה הגמ' האם בן מבוי יכול לעכב לבן מבוי אחר ולאותו מבוי ועוד דנה הגמ' ביום שוק וכו' ב. ובב"י קנ"ו הוכיח מהא דבת"ח יכול לאקבועי שהני דיני הם מדרבנן ומפני תיקון העולם שהרי מדאורייתא אין סברא שיהיה הבדל בין דרבנן...

א. נחלקו בש"ס בדוכתי טובא אם איסור חל על איסור, או דילמא מאחר והדבר כבר אסור- אין האיסור השני חל עליו, יען מהות איסור היא לאסור את המותר ולא את האסור כבר. מפוזרת הסוגיא בפסחים לו, קידושין עז, יבמות לג ,חולין קא ועוד. למעשה קיי"ל שאין איסור חל על איסור כ"א באחד משלושה אופנים: או באיסור מוסיף או באיסור כולל או ששני האיסורים חלים בבת אחת בפש' הגדרת איסור מוסיף היא שנתווסף בדבר הנאסר עוד תוספת של איסור -למשל איסור הנאה [-ויש בזה אריכות בעניין המבשל חלב בהמה ביחד עם חלב ואכמ"ל]או למשל חתיכת...

א. דעת רש"י בגדר דהפשא"ס ובביאור הסוגיות דפשא"ס לדעתו: ג' סוגיות דפשא"ס | גדר פשא"ס לדעת רש"י ובעניין דע"פ אנו חיים | בסוגיא דקיום שטרות, בביאור אמאי הוצרכו לפשא"ס ובעניין כיון שהגיד | בסוגיא דאיסורי אשת איש קושיית הגמ' "מנין לפשא"ס" ובעניין שאחד"א | הצריכותא לג' הסוגיות דפשא"ס פתיחה הסוגיות דפשא"ס: מצינו במסכת כתובות ג' סוגיות שנאמנותם היא מכח נאמנות הפה שאסר הוא הפה שהתיר. א. (דף טו ע"ב) "שדה זו של אביך היתה, ולקחתיה" דנאמן משום נאמנות דהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ב. גבי קיום שטרות (דף יח...

ביסוד הדין דל"א מיגו להוציא, ועיקר מעלת המיגו אי מטעם כח הטענה או מטעם נאמנות במתני' ב"מ [ב' א'] אמרינן ז"א כולה שלי וז"א חציה שלי האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים והאומר חציה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע, זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע, ע"כ, ובתוס' שם [תוד"ה וזה נוטל רביע] הק' וז"ל וא"ת יהא נאמן דחציו שלו מיגו דאי בעי אמר כולה שלי כדאמרי' בגמ' האי מיגו גופיה לפטרו משבועה אי לא משום דאיערומי קמערים, ע"כ, והיינו דאמאי אינו נאמן במיגו דהיה טוען כולה שלי דהיה מקבל החצי, וא"כ...

יסודותיהם של משפטי הממון - סדרת מאמרים הפרשה המפורסמת ביותר ברחבי הש"ס היא כל עניני וגדרי ההנהגות בספק ממון, היינו האופן שבו אנו נוהגים כאשר עומד לנגד עינינו ממון שאין אנו יודעים למי הוא שייך, הן משום טענותיהם, הן מצד המציאות, הן מצד עדויות סותרות, והן מצד שאין לנו שום ידיעה בענין, כולם כלולים בפרשה אחת והיא "כללי ההנהגות בספק ממון" [ובסי"ד בהמשך ובהזדמנות הראויה אעלה סיכום ובעיקר אבאר מהי משנתי בענין על כל ההנהגות בספק ממון כגון עדים, אנן סהדי, חזקת אומדנא, שטר, מוחזק, תפיסה, חזקה מה שתחת...

בשו"ע סי' תצ"ג סעיף ב' כתב הטעם שנוהגים באבלות בימים הללו עד ל"ג בעומר, משום שבאותו זמן 'פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות'. ומקור הדברים בגמ' יבמות סב: שמתו בימים הללו כל תלמידי ר"ע. וז"ל: "אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת". ודרוש הסבר אם כן מה לשמחה זו בל"ג...

ביום ל"ג בעומר יש ב' עניינים. שהוא יום שמחה בשונה משאר ימי הספירה – ולכל הפחות בשונה משאר ימי הספירה עד אליו. שהוא יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי. בשני המאמרים שלפנינו נרד למקורם של ב' עניינים אלו. וזה החלי בע"ה. בגמ' יבמות דף ס"ב: כתוב: ואם כן בכל ימי הספירה יש לנהוג מנהג אבלות. אמנם המאירי ביבמות שם מביא שקבלה בידיו מהגאונים שביום ל"ג לעומר פסקו מלמות, וז"ל: ובספר המנהיג (הלכות אירוסין ונישואין סימן ל"ו) כתב בשם הרז"ה מקור אחר להא שפסקו מלמות בל"ג, וז"ל: היינו שהרז"ה מצא גירסא...

עיונים וביאורים בספירת העומר טעם המצוה טעם ראשון מצאנו בכמה ראשונים שהוא כדי להראות את התשוקה ליום מתן תורה (א): מורה נבוכים חלק ג' פרק מ"ג: ושבועות, הוא יום מתן תורה. ולהגדיל היום ההוא, נמנו הימיס מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהב, ושהוא מונה היום וגם השעות וזאת היא סבת ספירת העומר מיום צאתינו ממצרים עד יום מתן תודה, שהוא היה הכונה והתכלית ביציאתם, כאמרו ואביא אתכם אלי. וכ"כ החינוך מצוה ש"ו: משרשי המצוה, על צד הפשט לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו...

בס"ד בדברי המנח"ח המנחת חינוך [סימן שו'] הביא מחלוקת האם ספירת העומר בזמן הזה מדאוריתא או מדרבנן וכתב שדעת רוב הראשונים שהוי מדרבנן ודעת הרמב"ם שהוי מדאוריתא. האם הוי מצוה אחת או כל יום בפני עצמו ונחלקו הראשונים האם ספירת מט' יום הוי כל יום מצוה מצד עצמה או דהוי השלמה למצוה אחת, דתוס' במגילה [כא:] כתב דעת בה"ג דאם לא ספר יום אחד שוב אינו סופר מוכח דהוי מצוה אחת ותוס' במנחות [סו:] כתב דלא יתכן לומר שמי שלא ספר יום אחד שוב אינו סופר, מוכח שסבר דכל יום הוי מצוה מפני עצמה ומסתפק המנחת חינוך...

קטן שהגדיל יכול להמשיך לברך בברכה??? אם ספר בטעות האם יכול לספור בברכה??? האם אפשר לספור בכתיבה??? האם המצוה בכל לילה או מצות ספירה כללית??? מה הדין כששכח לספור בלילה וביום??? האם ספירת העומר דאורייתא או דרבנן??? מדוע לא מברכים שהחיינו על ספירת העומר??? האם מצות צריכות כונה??? בטעם מצות ספירת העומר. פרשת אמור ספירת העומר וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת...

"מצות ספירת העומר" כתוב בתורה: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה על ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום" (ויקרא כג' טו' – טז'). "שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה" (דברים טז' ט'). מצות עשה דאורייתא לספור את הימים החל ממוצאי יו"ט הראשון של חג הפסח עד שבועות. בטעם המצווה נאמרו כמה טעמים: בחינוך מצוה שו' האריך לבאר וז"ל: משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב אם לא בריתי יומם...

שומע כעונה בספירת העומר השו"ע [תפט ס"א] "ומצוה על כל אחד לספור לעצמו", ורצו חלק מהאחרונים לפרש את דבריו שא"א לקיים מצוות ספירת העומר ע"י שמיעה מש"צ, ולכאו' דבר זה נלמד מדרשת הגמ' במנחות סה: 'וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד', דהיינו שכל אחד סופר לעצמו ולא ע"י שמיעה ממישהו אחר, דלא כמו שאר מצוות כמו קידוש והבדלה שקי"ל דשומע כעונה, דהכא גילתה לנו התורה שלא יצא כל כמה דלא ספר לעצמו, אבל יש מן האחרונים שכתבו דכונת התורה בזה שכתבה וספרתם לכם הוא דלא נאמר שמצוה זו מוטלת על בי"ד בלבד כמו בשמיטין...

זמן קיום המצווה בגמ' במנחות דף סו. מיום הביאכם... תספרו - יכול יקצור ויביא ואימתי שירצה יספור? תלמוד לומר: מהחל חרמש בקמה תחל לספור, אי מהחל חרמש תחל לספור, יכול יקצור ויספור ואימתי שירצה יביא? ת"ל: מיום הביאכם, אי מיום הביאכם, יכול יקצור ויספור ויביא ביום? ת"ל: שבע שבתות תמימות תהיינה, אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות? בזמן שאתה מתחיל לימנות מבערב, יכול יקצור ויביא ויספור בלילה? ת"ל: מיום הביאכם, הא כיצד? קצירה וספירה בלילה והבאה ביום, מבואר בגמ' שיש ענין של תמימות לכן סופרים מהלילה שיהיה...