בעזהשי"ת
בבי מדרשא ד'פורום אוצר התורה'
איתא בגמ' (שבת עט:, מנחות לב.) 'הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס, קלף במקום בשר דוכסוסטוס במקום שער', ומסקנת הגמ' בשבת דהא דתפילין על הקלף לעיכובא הוא, ואין נכתבין על גויל או על דוכסוסטוס.
וביאור הדבר הוא, דהעור לאחר עיבודו בעפצים, (או בתיקון שאנו עושין, תוס' בשבת שם) נקרא גויל כשהוא שלם, וכותבין עליו במקום שער, ופעמים היו חולקים את העור לשנים דרך עוביו, חלק אחד נקרא קלף, וכותבין עליו לצד הבשר, והחלק השני נקרא דוכסוסטוס, וכותבין עליו במקום שער, ונחלקו הראשונים מהו הקלף ומהו הדוכסוסטוס, כדלהלן:
בתוס' (בשבת שם) פירשו, דהחלק הפנימי הדבוק לבשר הוא הנקרא דוכסוסטוס [דוך- מקום, סוסטוס- בשר בלשון יווני (תוס' ב"ב יד. ד"ה גויל)], והחלק החיצוני הוא הנקרא קלף, ובשניהם כותבים במקום דיבוקן יחד, 'דשם הוא טוב לכתוב' (תוס' בב"ב שם), ולפי"ז הכוונה בגמרא 'קלף במקום בשר' הוא לא במקום בשר ממש, אלא שכותבין עליו במקום הקרוב יותר לבשר, וכן 'דוכסוסטוס במקום שער' שכותבין עליו במקום הקרוב יותר לשער.
וכדברי התוס' כתבו המרדכי (שבת שעב) בשם רש"י (שבת עט: ד"ה דוכסוסטוס), והר"ן (שבת לג:) בשם הערוך (ערך דוכסוסטוס), הרא"ש בהלכות ס"ת (סי' ה'), ספר התרומה (סימן קצ"ד), סמ"ג (סימן כ"ה), והגהות מיימוני (הלכות תפילין פ"א אות ד').
אבל הר"ן (שבת לג:), הביא את דעת הרמב"ן דהחלק הפנימי הדבוק לבשר הוא הנקרא קלף וכותבין עליו במקום בשר ממש, והחלק החיצוני הסמוך לשער הוא הנקרא דוכסוסטוס וכותבין עליו במקום שער ממש, ובב"י כתב שכן שיטת הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תקפ, ומיוחסות סי' רלד).
ובשיטת הרמב"ם נתחבטו הגדולים, דהר"ן כתב שדעת הרמב"ם בספרו משנה תורה (תפילין פ"א ה"ז) כדעת הרמב"ן שהקלף הוא החלק הפנימי, וכן כתוב בשו"ת הרמב"ם (מ' פריימן סי' ז', מ' בלאו סי' רפט, מכון י-ם סי' יט וסי' סז), אבל בספרי הרמב"ם שלנו מופיעה הנוסחא כדעת התוס' שהקלף הוא החלק החיצוני, וכתב הב"י (יו"ד סי' רע"א ס"ג) שנוסחא משובשת נזדמנה לו להר"ן בדברי הרמב"ם, והעיקר כנוסחא שלנו, ומה שכתב בשו"ת שלו ביאר הב"י דאפשר שהיה גורס בתחילה כנוסחא המופיעה בר"ן, ואח"כ חזר בו ותיקן כמו שכתוב בספרים שלנו.
ומסקנא דמילתא בבית יוסף ושולחן ערוך וכן הסכמת כל הפוסקים כשיטת התוספות דהחלק הסמוך לשער הוא הקלף, והחלק הדבוק לבשר הוא הנקרא דוכסוסטוס, וכותבין על שניהם במקום דיבוקן יחד, ונתן הב"ח סימן לזה 'כבוד אלוקים הסתר דבר', פירוש שהתפילין והמזוזה שהם כבוד ה' יכתבו במקום הנסתר של קלף, (עטרת זקנים סק"ג).
הקלפים שלנו שמעובדים בסיד ולא בעפצים, אינם מתחלקים לשניים. אלא לאחר העיבוד נשאר יחידה אחת מכל העור שא"א לחלקה בעביה. וכדי להגיע לעובי הרצוי, מגררים האומנין מצידי הקלף, עד שמגיע לעוביו הראוי. ובכדי שיהיה שם קלף עליו, צריך לגררו מצד הבשר עד שישאר רק חלק הקלף.
אבל האומנין היו מגררין גם מצד השער, וכבר עמד ע"כ בתוספות (שבת שם), והכריח שיש להם דין קלף, דאל"כ היאך כותבין עליהם תפילין הרי הא דאתמר תפילין אין נכתבין אלא על הקלף, הוא לעיכובא.
ובעצם התמיהה היאך אפשר לגררו מצד השער, ועדיין שם קלף עליו. תירץ בב"י שצריך לומר הטעם שמה שמגררים מצד השער קליפתו העליונה, הוא רק בכדי 'לתקנו ולהחליקו', שאת זה היו עושין אף אם היו חולקים את העור לשניים.
ולכן כיון שגררו הרבה מצד הבשר, ונשאר רק הקלף. ומה שמגררים מצד השער אינו אלא כדי לתקנו ולהחליקו. לכן עדיין שם קלף עליו, וכשר לכתוב בו תפילין מצד הבשר, כדין קלף.
והנה, נחלקו גדולי האחרונים ביסודי הדברים, שביארו כל אחד במקומו את יסודו של העור וחילוקו, ומהם נמשכים חילוקי דינים בכל הפרטים הטעונים בירור.
ה'נשמת אדם' ביאר בתשובה (מובאת בנשמ"א כלל יד, אות ג') 'דהקליפה הדקה הסמוכה לבשר היא נקראת דוכסוסטוס, והקליפה הדקה שבמקום השער היא נקראת קלף'. דהיינו שהקלף מחולק ביסודו לג' חלקים.
א. החלק התחתון הסמוך לבשר, הוא הנקרא דוכסוסטוס.
ב. החלק העליון בצד השער- ה'ליצה', הוא הנקרא קלף.
ג. והחלק האמצעי שנקרא 'דרמיס', העשוי שומנים וורידים, אין לו חשיבות בפני עצמו אלא מתבטל אחר מה שהוא מחובר אליו, הקלף או הדוכסוסטוס.
וממילא 'כשחולקין לב' אזי כל חלק נקרא ע"ש הקליפה הדקה'.
ועכשיו שאין חולקין לב' אלא מגררין, לפי הנשמ"א כדי לעשות קלף צריך לעשות כך,
מצד הבשר מספיק לגרר שכבה אחת יותר ממה שצריך לגרר כדי לתקנו ולהחליקו, (דאל"כ עדיין שם דוכסוסטוס עליו), ובפשטות צריך שיהא בה עובי שיוכלו לכתוב עליה בפני עצמה. ומשם ואילך כבר בטל מעליו שם דוכסוסטוס, ונמשך בתר הקליפה העליונה, שהיא הקלף. ולכן שם קלף עליו, אף שלא גרר הרבה מלמטה. [ובביאור הלכה פסק דכ"ז בדיעבד, אבל לכתחילה ודאי דצריך לגרר הרבה מלמטה.]
אבל מצד השער, לפי מה שנתבאר שבקליפה העליונה מונח השם 'קלף'. צריך ליזהר מאוד שלא יגרור יותר מהשיעור של 'לתקנו ולהחליקו'. שאפילו שגרד יפה מלמטה וכבר אין עליו שם דוכסוסטוס, מ"מ אם יגרר מלמעלה יותר מהשיעור, נפקע ממנו שם קלף, ואינו נחשב לכלום. ובזמנינו צריך ליזהר, לשיטת הנשמת אדם, שלא לגרר השכבה הנקראת 'ליצה', שאם מגרר אותה הוא כבר יותר מכדי 'לתקנו ולהחליקו', ולשיטתו פסול הוא מלכתוב עליו, 'דלא מקרי תו קלף'. (לשון הביה"ל).
אבל ה'חתם סופר' (או"ח תשובה ג'), למד אכן שהשכבה הדקה הסמוכה לבשר הוא הנקראת 'דוכסוסטוס'. אך לענין שם 'קלף' נחלק עליו, דכל שנגררה השכבה הסמוכה לבשר, ירד ממנו שם 'דוכסוסטוס' ונקרא 'קלף', ואין נפק"מ כמה גירד מלמעלה. ובכל אופן עדיין שם קלף עליו. ולכן לשיטתו כל שגרד את השכבה הפנימית הסמוכה לבשר, יכול לגרר מלמעלה בלא שיעור מסוים, דשם קלף עליו בכל עוביו.
ובמחצית השקל ומשכנות יעקב ועוד אחרונים, הבינו שהחלוקה בין קלף לדוכסוסטוס הוא באמצע עובי הקלף, וממילא פסקו שצריך לגרר מלמטה לכה"פ חצי 'עד שלא ישאר על העור קרום דק' של הדוכסוסטוס. וכן פסק בביה"ל דצריך מאוד ליזהר לגרד הרבה מלמטה.
לענין הליצה, דנתבאר שיטת הנשמ"א דאסור לגררה, ושיטת החת"ס דמותר לגררה. בשו"ת שבט הלוי (ח"י סי' קע"ה), נשאל האם צריך להקפיד שלא לגררה, ופסק שם שהיות וסופרים מומחים אומרים שהימצאותה של הליצה מקשה על הכתיבה, וגם גורמת שיתהוו סדקים בדיו לאחר זמן קצר מהכתיבה. לכן אם נכון הדבר הזה, ואם הוא פחות מחצי עובי הקלף, אפשר להקל כשיטת החת"ס.
וכן נהגו בדורות הקודמים להקל לגרר השכבה העליונה, דלא כשיטת הנשמת אדם. וכן היה בתפילין של החזון איש (מעדות בעל המפעל שעיבדו אצלו את העורות). וכן הורה הסופר הידוע הג"ר מנחם דאווידאוויטש זצ"ל, וכבר אמר הג"ר מרדכי פרידלאנדר זצ"ל שלשיטת הנשמת אדם אבותינו בכל הדורות הלכו בלא תפילין. (ויש שהוסיפו לומר שצריך דייקא לגררה, כדי לחשוש לשיטות הראשונים שהקלף הוא החלק הפנימי, ולכן צריך לגרר את הליצה, ה'דוכסוסטוס' לשיטתם.)
ובמשנת מרדכי חילק בזה, דאם הליצה הוא בעובי דראוי לכתוב עליה, ודאי יש עליה שם קלף, ואם גררו אותה נפסל השאר. אבל אם א"א לכתוב על הליצה בפני עצמה, אז יש עדיין שם קלף על השאר אף שגררו את הליצה.
אמנם דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל להחמיר לכתחילה כשיטת הנשמת אדם ולא לגרר הליצה, ולשיטתו קלף מגורד אינו כשר אלא בדיעבד, וכיון שהביה"ל לא הכריע בזה הוי כספיקא דאורייתא. וכן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל פסק (דעת נוטה ח"ג ת' תמח) דראוי להחמיר בזה, אלא דכתב דהמיקל יש לו על מי לסמוך.
ובפרט בדורנו, שהביקוש מצד הקונים והסופרים לקלף שאינו מגורד גבר מאוד, והמעבדים מניחים במיוחד את העורות הדקים עם הליצה, כדי שיוכלו לכתוב עליהם בקלות. ובפרט אלו הנעשים מעור שליל, שהוא נוח לכתוב עליו לכה"פ כמו הקלף המגורד, ואכן מטו בשם הג''ר משה שאול קליין שליט''א שצריך להחמיר שיהיה קלף עם ליצה.
בבי מדרשא ד'פורום אוצר התורה'
דין הקלף בזמננו
מהו קלף ומהו דוכסוסטוס
איתא בגמ' (שבת עט:, מנחות לב.) 'הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס, קלף במקום בשר דוכסוסטוס במקום שער', ומסקנת הגמ' בשבת דהא דתפילין על הקלף לעיכובא הוא, ואין נכתבין על גויל או על דוכסוסטוס.וביאור הדבר הוא, דהעור לאחר עיבודו בעפצים, (או בתיקון שאנו עושין, תוס' בשבת שם) נקרא גויל כשהוא שלם, וכותבין עליו במקום שער, ופעמים היו חולקים את העור לשנים דרך עוביו, חלק אחד נקרא קלף, וכותבין עליו לצד הבשר, והחלק השני נקרא דוכסוסטוס, וכותבין עליו במקום שער, ונחלקו הראשונים מהו הקלף ומהו הדוכסוסטוס, כדלהלן:
בתוס' (בשבת שם) פירשו, דהחלק הפנימי הדבוק לבשר הוא הנקרא דוכסוסטוס [דוך- מקום, סוסטוס- בשר בלשון יווני (תוס' ב"ב יד. ד"ה גויל)], והחלק החיצוני הוא הנקרא קלף, ובשניהם כותבים במקום דיבוקן יחד, 'דשם הוא טוב לכתוב' (תוס' בב"ב שם), ולפי"ז הכוונה בגמרא 'קלף במקום בשר' הוא לא במקום בשר ממש, אלא שכותבין עליו במקום הקרוב יותר לבשר, וכן 'דוכסוסטוס במקום שער' שכותבין עליו במקום הקרוב יותר לשער.
וכדברי התוס' כתבו המרדכי (שבת שעב) בשם רש"י (שבת עט: ד"ה דוכסוסטוס), והר"ן (שבת לג:) בשם הערוך (ערך דוכסוסטוס), הרא"ש בהלכות ס"ת (סי' ה'), ספר התרומה (סימן קצ"ד), סמ"ג (סימן כ"ה), והגהות מיימוני (הלכות תפילין פ"א אות ד').
אבל הר"ן (שבת לג:), הביא את דעת הרמב"ן דהחלק הפנימי הדבוק לבשר הוא הנקרא קלף וכותבין עליו במקום בשר ממש, והחלק החיצוני הסמוך לשער הוא הנקרא דוכסוסטוס וכותבין עליו במקום שער ממש, ובב"י כתב שכן שיטת הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תקפ, ומיוחסות סי' רלד).
ובשיטת הרמב"ם נתחבטו הגדולים, דהר"ן כתב שדעת הרמב"ם בספרו משנה תורה (תפילין פ"א ה"ז) כדעת הרמב"ן שהקלף הוא החלק הפנימי, וכן כתוב בשו"ת הרמב"ם (מ' פריימן סי' ז', מ' בלאו סי' רפט, מכון י-ם סי' יט וסי' סז), אבל בספרי הרמב"ם שלנו מופיעה הנוסחא כדעת התוס' שהקלף הוא החלק החיצוני, וכתב הב"י (יו"ד סי' רע"א ס"ג) שנוסחא משובשת נזדמנה לו להר"ן בדברי הרמב"ם, והעיקר כנוסחא שלנו, ומה שכתב בשו"ת שלו ביאר הב"י דאפשר שהיה גורס בתחילה כנוסחא המופיעה בר"ן, ואח"כ חזר בו ותיקן כמו שכתוב בספרים שלנו.
ומסקנא דמילתא בבית יוסף ושולחן ערוך וכן הסכמת כל הפוסקים כשיטת התוספות דהחלק הסמוך לשער הוא הקלף, והחלק הדבוק לבשר הוא הנקרא דוכסוסטוס, וכותבין על שניהם במקום דיבוקן יחד, ונתן הב"ח סימן לזה 'כבוד אלוקים הסתר דבר', פירוש שהתפילין והמזוזה שהם כבוד ה' יכתבו במקום הנסתר של קלף, (עטרת זקנים סק"ג).
קלפים שלנו האם הם קלף או דוכסוסטוס
הקלפים שלנו שמעובדים בסיד ולא בעפצים, אינם מתחלקים לשניים. אלא לאחר העיבוד נשאר יחידה אחת מכל העור שא"א לחלקה בעביה. וכדי להגיע לעובי הרצוי, מגררים האומנין מצידי הקלף, עד שמגיע לעוביו הראוי. ובכדי שיהיה שם קלף עליו, צריך לגררו מצד הבשר עד שישאר רק חלק הקלף.אבל האומנין היו מגררין גם מצד השער, וכבר עמד ע"כ בתוספות (שבת שם), והכריח שיש להם דין קלף, דאל"כ היאך כותבין עליהם תפילין הרי הא דאתמר תפילין אין נכתבין אלא על הקלף, הוא לעיכובא.
ובעצם התמיהה היאך אפשר לגררו מצד השער, ועדיין שם קלף עליו. תירץ בב"י שצריך לומר הטעם שמה שמגררים מצד השער קליפתו העליונה, הוא רק בכדי 'לתקנו ולהחליקו', שאת זה היו עושין אף אם היו חולקים את העור לשניים.
ולכן כיון שגררו הרבה מצד הבשר, ונשאר רק הקלף. ומה שמגררים מצד השער אינו אלא כדי לתקנו ולהחליקו. לכן עדיין שם קלף עליו, וכשר לכתוב בו תפילין מצד הבשר, כדין קלף.
יסודות האחרונים בסוגיא ושיעור הגרירה מלמעלה ולמטה
והנה, נחלקו גדולי האחרונים ביסודי הדברים, שביארו כל אחד במקומו את יסודו של העור וחילוקו, ומהם נמשכים חילוקי דינים בכל הפרטים הטעונים בירור.ה'נשמת אדם' ביאר בתשובה (מובאת בנשמ"א כלל יד, אות ג') 'דהקליפה הדקה הסמוכה לבשר היא נקראת דוכסוסטוס, והקליפה הדקה שבמקום השער היא נקראת קלף'. דהיינו שהקלף מחולק ביסודו לג' חלקים.
א. החלק התחתון הסמוך לבשר, הוא הנקרא דוכסוסטוס.
ב. החלק העליון בצד השער- ה'ליצה', הוא הנקרא קלף.
ג. והחלק האמצעי שנקרא 'דרמיס', העשוי שומנים וורידים, אין לו חשיבות בפני עצמו אלא מתבטל אחר מה שהוא מחובר אליו, הקלף או הדוכסוסטוס.
וממילא 'כשחולקין לב' אזי כל חלק נקרא ע"ש הקליפה הדקה'.
ועכשיו שאין חולקין לב' אלא מגררין, לפי הנשמ"א כדי לעשות קלף צריך לעשות כך,
מצד הבשר מספיק לגרר שכבה אחת יותר ממה שצריך לגרר כדי לתקנו ולהחליקו, (דאל"כ עדיין שם דוכסוסטוס עליו), ובפשטות צריך שיהא בה עובי שיוכלו לכתוב עליה בפני עצמה. ומשם ואילך כבר בטל מעליו שם דוכסוסטוס, ונמשך בתר הקליפה העליונה, שהיא הקלף. ולכן שם קלף עליו, אף שלא גרר הרבה מלמטה. [ובביאור הלכה פסק דכ"ז בדיעבד, אבל לכתחילה ודאי דצריך לגרר הרבה מלמטה.]
אבל מצד השער, לפי מה שנתבאר שבקליפה העליונה מונח השם 'קלף'. צריך ליזהר מאוד שלא יגרור יותר מהשיעור של 'לתקנו ולהחליקו'. שאפילו שגרד יפה מלמטה וכבר אין עליו שם דוכסוסטוס, מ"מ אם יגרר מלמעלה יותר מהשיעור, נפקע ממנו שם קלף, ואינו נחשב לכלום. ובזמנינו צריך ליזהר, לשיטת הנשמת אדם, שלא לגרר השכבה הנקראת 'ליצה', שאם מגרר אותה הוא כבר יותר מכדי 'לתקנו ולהחליקו', ולשיטתו פסול הוא מלכתוב עליו, 'דלא מקרי תו קלף'. (לשון הביה"ל).
אבל ה'חתם סופר' (או"ח תשובה ג'), למד אכן שהשכבה הדקה הסמוכה לבשר הוא הנקראת 'דוכסוסטוס'. אך לענין שם 'קלף' נחלק עליו, דכל שנגררה השכבה הסמוכה לבשר, ירד ממנו שם 'דוכסוסטוס' ונקרא 'קלף', ואין נפק"מ כמה גירד מלמעלה. ובכל אופן עדיין שם קלף עליו. ולכן לשיטתו כל שגרד את השכבה הפנימית הסמוכה לבשר, יכול לגרר מלמעלה בלא שיעור מסוים, דשם קלף עליו בכל עוביו.
ובמחצית השקל ומשכנות יעקב ועוד אחרונים, הבינו שהחלוקה בין קלף לדוכסוסטוס הוא באמצע עובי הקלף, וממילא פסקו שצריך לגרר מלמטה לכה"פ חצי 'עד שלא ישאר על העור קרום דק' של הדוכסוסטוס. וכן פסק בביה"ל דצריך מאוד ליזהר לגרד הרבה מלמטה.
גרירת הליצה לדינא
לענין הליצה, דנתבאר שיטת הנשמ"א דאסור לגררה, ושיטת החת"ס דמותר לגררה. בשו"ת שבט הלוי (ח"י סי' קע"ה), נשאל האם צריך להקפיד שלא לגררה, ופסק שם שהיות וסופרים מומחים אומרים שהימצאותה של הליצה מקשה על הכתיבה, וגם גורמת שיתהוו סדקים בדיו לאחר זמן קצר מהכתיבה. לכן אם נכון הדבר הזה, ואם הוא פחות מחצי עובי הקלף, אפשר להקל כשיטת החת"ס.וכן נהגו בדורות הקודמים להקל לגרר השכבה העליונה, דלא כשיטת הנשמת אדם. וכן היה בתפילין של החזון איש (מעדות בעל המפעל שעיבדו אצלו את העורות). וכן הורה הסופר הידוע הג"ר מנחם דאווידאוויטש זצ"ל, וכבר אמר הג"ר מרדכי פרידלאנדר זצ"ל שלשיטת הנשמת אדם אבותינו בכל הדורות הלכו בלא תפילין. (ויש שהוסיפו לומר שצריך דייקא לגררה, כדי לחשוש לשיטות הראשונים שהקלף הוא החלק הפנימי, ולכן צריך לגרר את הליצה, ה'דוכסוסטוס' לשיטתם.)
ובמשנת מרדכי חילק בזה, דאם הליצה הוא בעובי דראוי לכתוב עליה, ודאי יש עליה שם קלף, ואם גררו אותה נפסל השאר. אבל אם א"א לכתוב על הליצה בפני עצמה, אז יש עדיין שם קלף על השאר אף שגררו את הליצה.
אמנם דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל להחמיר לכתחילה כשיטת הנשמת אדם ולא לגרר הליצה, ולשיטתו קלף מגורד אינו כשר אלא בדיעבד, וכיון שהביה"ל לא הכריע בזה הוי כספיקא דאורייתא. וכן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל פסק (דעת נוטה ח"ג ת' תמח) דראוי להחמיר בזה, אלא דכתב דהמיקל יש לו על מי לסמוך.
ובפרט בדורנו, שהביקוש מצד הקונים והסופרים לקלף שאינו מגורד גבר מאוד, והמעבדים מניחים במיוחד את העורות הדקים עם הליצה, כדי שיוכלו לכתוב עליהם בקלות. ובפרט אלו הנעשים מעור שליל, שהוא נוח לכתוב עליו לכה"פ כמו הקלף המגורד, ואכן מטו בשם הג''ר משה שאול קליין שליט''א שצריך להחמיר שיהיה קלף עם ליצה.
