מצוה זו שנצטוינו בה בשכבנו ובקומנו, והיא מהמצוות הבודדות מן התורה המזומנות לנו פעמיים בכל יום, היא בכלל דברים שאנו דשים בעקבנו, והורגלנו בהם כמצות אנשים מלומדה.
מקור מצוה זו מן התורה, אינו ברור ופשוט, וכבר מצינו (ברכות כא.) לאמורא שמואל דס''ל ק''ש דרבנן וקראי בדברי תורה כתיבי, ומכל מקום רהיטת תנאי (שם יג.) שהיא מן התורה.
ויסוד הדבר דאלו ואלו דברי אלהים חיים, ועיקר דברי תורה התמידיים, הם פרשיות קריאת שמע, וכמו שמצינו (סנהדרין צט:) לרשב''י דס''ל דיוצאים בק''ש שחרית וערבית, ידי קיום המקרא לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, ומצינו בירושלמי (ברכות סוף פ''א ה''ד ודומה לזה בבבלי יא:) שהאמורא שמואל אומר, השכים לשנות קודם ק''ש צריך לברך (ברכת התורה) לאחר ק''ש אינו צריך לברך אמר רבי בא והוא שקרא על אתר (לגירסאות שהביא הרשב''א בשם הראב''ד בבבלי שם), כי עיקר קראי בדברי תורה כתיבי ושייכת הברכה להיות ברכת התורה, ומ''מ גם שייכת להיות ברכת ק''ש שהיא יסוד התורה.
ויסוד התורה הוא ב' ענינים, כמו שמפרש לנו רבי יהושע בן קרחה במשנה (פרק ב משנה ב), למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך יקבל עליו עול מצוות, ויש להרחיב בכל ענין וענין על פרטיו ודקדוקיו:
שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ יְהֹוָ֥ה | אֶחָֽד: ה וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל-לְבָֽבְךָ֥ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל-מְאֹדֶֽךָ: ו וְהָי֞וּ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם עַל-לְבָבֶֽךָ: ז וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֨ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ: ח וּקְשַׁרְתָּ֥ם לְא֖וֹת עַל-יָדֶ֑ךָ וְהָי֥וּ לְטֹֽטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֶֽיךָ: ט וּכְתַבְתָּ֛ם עַל-מְזֻז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ:
כל הפרשה בל' יחיד נאמרה, להדגיש את היחודיות של כל אחד מאתנו, וענינה הכרה במציאות ה' היחידה, ומסירות לעבודתו במרחבי ועומקי כוחות הנפש והגוף, ובכל תהלוכות החיים, ובל' הספרי שלא יהיה לבך חלוק על המקום, ואהבהו עד מיצוי הנפש, ומאוד בפשוטו הוא להיות מוסיף והולך יותר ויותר. ובמשנה בסוף מסכת ברכות העפילו לרמות נישאות: בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב ויצר רע, בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך, בכל מאודך בכל ממונך דבר אחר בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאוד מאוד, ובתלמודים הביאו מעשה דר''ע הידוע שבא לידו מקרא זה וקיימו, ואופן קיומו של המקרא בכנות, הוא בהתבוננות בחיבור הרגשי העמוק שבין האדם ליוצרו, שהוא עשהו ויכוננו ובודאי רצונו בטובתו ומובילו לשם ביושר, ובהשרשת חוית התום לבב הזאת, יכול להגיע לסמיכה ובטחון גם בעתות קושי כבטחון הבן באביו, אבל צריך לזה התבוננות קבועה, וזה טעמא דקרא שנצטוינו בזה תדיר.
הדברים האלה הם הם שני המקראות הקודמים, שאותם יש לשנן ולדבר בכל עת מצוא לפי פשוטו של מקרא, ולדרשת ב''ה במשנה (פ''א מ''ג) צורת קיום הדברים בפועל היא, בין בישיבה בבית בין בהליכה בדרך, אבל סמוך לשכיבה ולקימה דוקא. מלבד זאת יש לקשרם על היד ובין העינים, ולכתבם על מזוזות הבית והשער, המחשה בשלל אמצעים קבועים, המצויים אצל האדם תדיר, בגופו ובמקום מגוריו.
תני והדר מפרש, לאחר שקיבל עליו אדם עול מלכות שמים, מקבל עליו עול מצוות שהם פרטי המלכות.
וְהָיָ֗ה אִם-שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל-מִצְוֹתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַֽהֲבָ֞ה אֶת-יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל-לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶֽם: יד וְנָֽתַתִּ֧י מְטַֽר-אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ יוֹרֶ֣ה וּמַלְק֑וֹשׁ וְאָֽסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִירֽשְׁךָ֥ וְיִצְהָרֶֽךָ: טו וְנָֽתַתִּ֛י עֵ֥שֶׂב בְּשָֽׂדְךָ֖ לִבְהֶמְתֶּ֑ךָ וְאָֽכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ: טז הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּן יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם וְסַרְתֶּ֗ם וַֽעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּֽחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם: יז וְחָרָ֨ה אַף-יְהֹוָ֜ה בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת-הַשָּׁמַ֨יִם֙ וְלֹא-יִֽהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת-יְבוּלָ֑הּ וַֽאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יְהֹוָ֖ה נֹתֵ֥ן לָכֶֽם: יח וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת-דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל-לְבַבְכֶ֖ם וְעַֽל-נַפְשְׁכֶ֑ם וּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל-יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטֽוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵֽינֵיכֶֽם: יט וְלִמַּדְתֶּ֥ם אֹתָ֛ם אֶת-בְּנֵיכֶ֖ם לְדַבֵּ֣ר בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֨ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ: כ וּכְתַבְתָּ֛ם עַל-מְזוּז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ: כא לְמַ֨עַן יִרְבּ֤וּ יְמֵיכֶם֙ וִימֵ֣י בְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהֹוָ֛ה לַֽאֲבֹֽתֵיכֶ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם כִּימֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם עַל-הָאָֽרֶץ
רוב ככל פרשה זו בל' רבים נאמרה, לייסד את זכות הציבור המתאגדים כאומה לעבודת ה' ולעומת זאת כשבאים לדבר לציבור, לא מציגים את הרף הגבוה והמוחלט, שרוב בני אדם לא עומדים בו, אלא בכל לב ונפש בלבד ולא בכל מאוד, וכנראה המוסיף והולך הוא החלק הקשה ביותר, מבחינת עבודת ה' קבועה, כי הוא הכי נוגד למלומדה. ומתואר כאן בתחילה וסוף של הפרשה, סדר של מנהג דרך ארץ, של מאכל ומשתה כראוי, לאדם ולבהמה, ואריכות ימים לאבות ולבנים, כאומה בארצה, דור הולך ודור בא, עולם כמנהגו נוהג.
לעומת סדר של קלקול וחורבן בבסיס החיים, עד כדי אבדן מוחלט, המגיע כפועל יוצא, מעזיבת עבודת ה' והפניית הלב והנפש לכוחות היותר מוחשיים ופשוטים (בזמן של יצרא דע''ז, ובזמננו אלו כוחות הטבעיים שסוחפים ליובש רגשי, או להערצת הטבע), שנראים בהרגשה כמקורות השפע האמיתיים ח''ו.
ה' מדריך אותנו איך נצליח במשימה, ע''י שכל האומה תתאגד, לשים את דברי ה' על הלב ועל הנפש, בכך דרך אפשרית בחוויות החיים הציבוריות בכלליות, ובפרטיות בקשירתם על היד ובין העינים, ובלימוד הילדים לדבר בהם בכל עת מצוא ובזמן תחילת התפקוד היומי וסופו, ולכתוב על מזוזות הבית והשער (חינוך זה שייך אפילו לילדים קטנים מאוד בשונה מתפילין, ושמא זה טעם ששנינו נשים ועבדים וקטנים פטורים מק''ש ותפילין וחיבים בתפילה ובמזוזה).
יש עוד להרחיב לפרשת ויאמר אבל זה שוה מאמר נפרד, ובעז''ה בהמשך.
מקור מצוה זו מן התורה, אינו ברור ופשוט, וכבר מצינו (ברכות כא.) לאמורא שמואל דס''ל ק''ש דרבנן וקראי בדברי תורה כתיבי, ומכל מקום רהיטת תנאי (שם יג.) שהיא מן התורה.
ויסוד הדבר דאלו ואלו דברי אלהים חיים, ועיקר דברי תורה התמידיים, הם פרשיות קריאת שמע, וכמו שמצינו (סנהדרין צט:) לרשב''י דס''ל דיוצאים בק''ש שחרית וערבית, ידי קיום המקרא לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, ומצינו בירושלמי (ברכות סוף פ''א ה''ד ודומה לזה בבבלי יא:) שהאמורא שמואל אומר, השכים לשנות קודם ק''ש צריך לברך (ברכת התורה) לאחר ק''ש אינו צריך לברך אמר רבי בא והוא שקרא על אתר (לגירסאות שהביא הרשב''א בשם הראב''ד בבבלי שם), כי עיקר קראי בדברי תורה כתיבי ושייכת הברכה להיות ברכת התורה, ומ''מ גם שייכת להיות ברכת ק''ש שהיא יסוד התורה.
ויסוד התורה הוא ב' ענינים, כמו שמפרש לנו רבי יהושע בן קרחה במשנה (פרק ב משנה ב), למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך יקבל עליו עול מצוות, ויש להרחיב בכל ענין וענין על פרטיו ודקדוקיו:
שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ יְהֹוָ֥ה | אֶחָֽד: ה וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל-לְבָֽבְךָ֥ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל-מְאֹדֶֽךָ: ו וְהָי֞וּ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם עַל-לְבָבֶֽךָ: ז וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֨ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ: ח וּקְשַׁרְתָּ֥ם לְא֖וֹת עַל-יָדֶ֑ךָ וְהָי֥וּ לְטֹֽטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֶֽיךָ: ט וּכְתַבְתָּ֛ם עַל-מְזֻז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ:
כל הפרשה בל' יחיד נאמרה, להדגיש את היחודיות של כל אחד מאתנו, וענינה הכרה במציאות ה' היחידה, ומסירות לעבודתו במרחבי ועומקי כוחות הנפש והגוף, ובכל תהלוכות החיים, ובל' הספרי שלא יהיה לבך חלוק על המקום, ואהבהו עד מיצוי הנפש, ומאוד בפשוטו הוא להיות מוסיף והולך יותר ויותר. ובמשנה בסוף מסכת ברכות העפילו לרמות נישאות: בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב ויצר רע, בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך, בכל מאודך בכל ממונך דבר אחר בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאוד מאוד, ובתלמודים הביאו מעשה דר''ע הידוע שבא לידו מקרא זה וקיימו, ואופן קיומו של המקרא בכנות, הוא בהתבוננות בחיבור הרגשי העמוק שבין האדם ליוצרו, שהוא עשהו ויכוננו ובודאי רצונו בטובתו ומובילו לשם ביושר, ובהשרשת חוית התום לבב הזאת, יכול להגיע לסמיכה ובטחון גם בעתות קושי כבטחון הבן באביו, אבל צריך לזה התבוננות קבועה, וזה טעמא דקרא שנצטוינו בזה תדיר.
הדברים האלה הם הם שני המקראות הקודמים, שאותם יש לשנן ולדבר בכל עת מצוא לפי פשוטו של מקרא, ולדרשת ב''ה במשנה (פ''א מ''ג) צורת קיום הדברים בפועל היא, בין בישיבה בבית בין בהליכה בדרך, אבל סמוך לשכיבה ולקימה דוקא. מלבד זאת יש לקשרם על היד ובין העינים, ולכתבם על מזוזות הבית והשער, המחשה בשלל אמצעים קבועים, המצויים אצל האדם תדיר, בגופו ובמקום מגוריו.
תני והדר מפרש, לאחר שקיבל עליו אדם עול מלכות שמים, מקבל עליו עול מצוות שהם פרטי המלכות.
וְהָיָ֗ה אִם-שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל-מִצְוֹתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַֽהֲבָ֞ה אֶת-יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל-לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶֽם: יד וְנָֽתַתִּ֧י מְטַֽר-אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ יוֹרֶ֣ה וּמַלְק֑וֹשׁ וְאָֽסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִירֽשְׁךָ֥ וְיִצְהָרֶֽךָ: טו וְנָֽתַתִּ֛י עֵ֥שֶׂב בְּשָֽׂדְךָ֖ לִבְהֶמְתֶּ֑ךָ וְאָֽכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ: טז הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּן יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם וְסַרְתֶּ֗ם וַֽעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּֽחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם: יז וְחָרָ֨ה אַף-יְהֹוָ֜ה בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת-הַשָּׁמַ֨יִם֙ וְלֹא-יִֽהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת-יְבוּלָ֑הּ וַֽאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יְהֹוָ֖ה נֹתֵ֥ן לָכֶֽם: יח וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת-דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל-לְבַבְכֶ֖ם וְעַֽל-נַפְשְׁכֶ֑ם וּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל-יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטֽוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵֽינֵיכֶֽם: יט וְלִמַּדְתֶּ֥ם אֹתָ֛ם אֶת-בְּנֵיכֶ֖ם לְדַבֵּ֣ר בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֨ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ: כ וּכְתַבְתָּ֛ם עַל-מְזוּז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ: כא לְמַ֨עַן יִרְבּ֤וּ יְמֵיכֶם֙ וִימֵ֣י בְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהֹוָ֛ה לַֽאֲבֹֽתֵיכֶ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם כִּימֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם עַל-הָאָֽרֶץ
רוב ככל פרשה זו בל' רבים נאמרה, לייסד את זכות הציבור המתאגדים כאומה לעבודת ה' ולעומת זאת כשבאים לדבר לציבור, לא מציגים את הרף הגבוה והמוחלט, שרוב בני אדם לא עומדים בו, אלא בכל לב ונפש בלבד ולא בכל מאוד, וכנראה המוסיף והולך הוא החלק הקשה ביותר, מבחינת עבודת ה' קבועה, כי הוא הכי נוגד למלומדה. ומתואר כאן בתחילה וסוף של הפרשה, סדר של מנהג דרך ארץ, של מאכל ומשתה כראוי, לאדם ולבהמה, ואריכות ימים לאבות ולבנים, כאומה בארצה, דור הולך ודור בא, עולם כמנהגו נוהג.
לעומת סדר של קלקול וחורבן בבסיס החיים, עד כדי אבדן מוחלט, המגיע כפועל יוצא, מעזיבת עבודת ה' והפניית הלב והנפש לכוחות היותר מוחשיים ופשוטים (בזמן של יצרא דע''ז, ובזמננו אלו כוחות הטבעיים שסוחפים ליובש רגשי, או להערצת הטבע), שנראים בהרגשה כמקורות השפע האמיתיים ח''ו.
ה' מדריך אותנו איך נצליח במשימה, ע''י שכל האומה תתאגד, לשים את דברי ה' על הלב ועל הנפש, בכך דרך אפשרית בחוויות החיים הציבוריות בכלליות, ובפרטיות בקשירתם על היד ובין העינים, ובלימוד הילדים לדבר בהם בכל עת מצוא ובזמן תחילת התפקוד היומי וסופו, ולכתוב על מזוזות הבית והשער (חינוך זה שייך אפילו לילדים קטנים מאוד בשונה מתפילין, ושמא זה טעם ששנינו נשים ועבדים וקטנים פטורים מק''ש ותפילין וחיבים בתפילה ובמזוזה).
יש עוד להרחיב לפרשת ויאמר אבל זה שוה מאמר נפרד, ובעז''ה בהמשך.
