בע"ה
"האבות קיימו את כל התורה" שגורה המימרה הזו בפינו מימי ילדות. מה זה אומר קיימו את כל התורה? איך היה להם תורה? מה היה כתוב שם? וידבר ה' אל משה?
יעקב למד בישיבת שם ועבר. 14 שנה. מה הוא למד שם? את הגדר של ר' שימע'ן במכאן ולהבא ולמפרע? הוא התווכח עם החברותא מי היה המקושש והאם איוב היה בימי אחשוורוש או שבכלל לא היה ולא נברא?
לכאורה התשובה היא פשוטה. לאבות לא היה תורה ללמוד בה. כשלוט אכל את המצות עם המלאכים בסדום כי היה פסח - לא, הוא לא אמר "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא במצרים". לא אשמתו, פשוט לא היה לו אבות כאלה.
בגמרא בעירובין דף ק' ע"ב נאמר, "אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול גזל מנמלה עריות מיונה דרך ארץ מתרנגול". האבות - זה מה שהם עשו. למדו צניעות מסברא, גזל מסברא, דרך ארץ מסברא ועריות מסברא.
הרשב"א בתשובתו (ח"א סי' צ"ד, מומלץ לקריאה) כתב בזה"ל
"ולעניין מה שאמרו כי קיים יעקב תרי"ג מצות ונרמז במלת עם לבן גרתי, והוקשה לך היאך קיימם ועדיין לא נצטוו ועוד שהרי יעקב נשא שתי אחיות. דע כי אמרו ז"ל קיים אברהם אפילו ערובי תחומין דכתיב וישמר משמרתי מצותי חקתי ותורותי, ואל תתמה כי כבר נתעוררת אתה לדעת כי אין בכל פרטי המצות מצוה שאינה רומזת אל עניני החכמה ושחייבה החכמה, להיות השפלים מצווים במעשים וברמיזות שירמזו אל החכמה, ונמצאת החכמה מחייבת את המעשה ואת המניעה, והמעשה והמניעה מודיעות מה שנרמז בהם מן החכמה, והאבות הגיעו ברוב חכמתם אל העיקרים ההם וכמו שאמרו ז"ל באברהם שתי כליותיו מביעות לו חכמה כשני מלמדים, וכן כל האבות עד שיהודה המקובל מאבותיו קיים מצות ייבום אן על פי שעדיין לא נצטוו עליה וצוה בה לבנו באותו הלשון בעצמו שצותה התורה, וזה מן הצד שאמרתי."
הייחודיות של האבות הייתה בכך שהבנתם השכלית הייתה עמוקה, עד שידעו להגיע לשורש ועומק הסברא. כשיעקב למד בישיבת שם ועבר, הוא לא למד תרי"ג מצוות. הוא לא למד את פרטי הדינים. הוא למד אלוקות, הוא למד השגות, הוא למד התקרבות לאלוקים ואהבתו. הוא למד מהות האדם בעולמו, הוא למד את תפקידו וייעודו בעולם. הוא למד את רצון הקל, הוא למד את יסודות היהדות. הוא לא למד דינים. הדינים, כמו שכותב הרשב"א, הם אצלו מסברא.
תמצית דברי הרשב"א הם, שכל מצווה ומצווה שורשה שכלית, ועל ידי השכלת חכמה זו - באים מסברא אל המעשים המחוייבים ואל האיסורים הנמנעים.
מאוד מובן, על פי זה, מדוע יעקב נשא שני אחיות. אם כל תורתו מבוססת על סברתו בלבד, אם כך פשוט הדבר שכאשר סברתו אומרת לו להתחתן עם שני נשים אחיות - הוא יעשה את זה, כי זהו הדבר הנצרך על פי התוכנית האלוקית והסברא הישרה של דרך התורה. (אמנם עיי' בהמשך דברי הרשב"א שם, ובשו"ת רדב"ז ח"ב תשו' תרצ"ו.)
כאן מגיע הסברו המאיר של מוהר"ח וואלאז'ינע'ר, כשהוא מסביר בטוב טעם כי כל זה שייך רק בזמן האבות. בזמננו, אין שייך כל זה. הקב"ה ידע כי במוחנו הדל אין אנו יכולים לבוא לסברא אמיתית וישרה לבור לעצמנו מסלול ודרך חיים כדרך התורה, וכאשר במעמד נורא הוד הוריד לעולם את תורתו כתובה באש שחורה ע"ג אש לבנה, נפסק העניין. הוכה הפטיש על הסדן. נפסקה פסיקה - אין עצה ואין תבונה, את מאמר הקל אנו עושים. גם אם הסברא נותנת כי כעת רצון ה' הוא ללכת לבעל ולהשתחות אפיים ארצה, להקטיר קטורת סמים עבה בבוקר בבוקר ולקרוא קריאת שמע ב16:00 בצהריים, אין זה משנה. תורתנו היא אומנותנו, היא דרכנו והיא אורח חיינו.
אמנם, בצדק כתבה תורה לעיתים מצוות או איסורים כלליים, ללא היכנסות לפרטים הקטנים. ולא בכדי. איסור זלזול בשמות הקודש מוזכרים בהבלע בדין עיר הנידחת - שם ציווה הקל "לֹֽא־תַעֲשׂ֣וּן כֵּ֔ן לַי-הֹוָ֖ה אֱ-לֹהֵיכֶֽם" - את הדבר אשר הנכם מצווים לעשות לעיר הנידחת, לא תעשו כן לה'. כיון שעיקר מצוות עיקור עיר הנידחת היא וְאִבַּדְתֶּ֣ם אֶת־שְׁמָ֔ם מִן־הַמָּק֖וֹם הַהֽוּא, למדו חכמינו ז"ל את עיקר פרטי העניינים של היפך איבוד - דבר שיתבטא באיסור זלזול בשם. הלכך אסור להשאיר ספר פתוח, אסור להפוך ספר כדי שהשולחן יתן לו קונטרה לא להיסגר, אסור לזרקו על הרצפה וכל כיוצא בזה.
אך בדבר זה, הכל תלוי בסברא. אין ספק כי ספר הנמצא באי בודד על הקרקע, אינו נחשב ביזוי. אדם מעולם לא דרך על קרקע זו, אדם מעולם לא השליך את הספר, וזה גם לא מושלך בביזיון. מונח בכבוד על מצע דשא בשדרה הצפונית של האי. אין זה ביזוי, כי הכל תלוי בהבנת הלב ובסברא. כאן נתנה לנו תורה מקום להתגדר בו. כל דבר כפי עניינו. אין ספק כי פעמים יהיו סיטואציות שבהם פעולה ספציפית אינה ביזוי, ויהא מותר. הלא כל האיסור נבע מכח סברא, בדומה למצוות אבותינו, ואם כך הסברא לעיתים נותנת כי יהא מותר בסיטואציות מסויימות, כשאינו דרך ביזוי כלל.
לצורך העניין, אם ירכב אדם על גמל במדבר וספר תורה אחוז בידו, ולפתע יבואו מרחוק קבוצת רעולי פנים וחרבות שלופות בידיהם מצפים לשדוד כל הנקרה והנקרע בדרכם - על היהודי לקחת את הספר תורה ולהצפינו. ואם צורת ההצפנה היא לשבת על הספר תורה - אז הוא יקח את ספר התורה, יניח על כרית מושבו, וישב על הספר. מרטיט, אך זו היא ההלכה. אין פעולה זו מותרת מחמת שחשש הביזוי שיבזוהו השודדים דוחה את איסור בזיון הספר כעת. אין בזה סברא, מצד איסור דוחה איסור ודאי יהא שעדיף שישאיר לרעולי הפנים ספק לבזות את הספר, מאשר שיבזה הוא עצמו, בודאיות, את הספר.
ההיתר לשבת הוא ברור. זה אפילו לא היתר, זה עיקר הדין. זה לא שנדחתה "איסור ישיבה על ס"ת". אין כזה איסור. אם התורה הייתה כותבת "לֹא תְּחַלֵּל תּוֹרָתְךָ לְמִשְׁכָּבְךָ. בִּימִינְךָ יַעֲמֹד לֹא תָּזוּעַ" (רש"י שם יסביר למה זה מתחיל ב"יעמוד" בזכר ונגמר ב"תזוע" בנקבה, והמלבי"ם יסביר מה ההבדל בין "יעמוד" ל"לא תזוע") אז היה אסור לשבת על הספר תורה. נקודה. אבל התורה לא כותבת את זה, התורה כותבת "לא תעשון כן". אסור לבזות, לאבד, להשמיד, לזלזל. היפך כל הרשימה הזו - זה לשבת על ס"ת להצילו מבזיון עתידי. אדרבה, זוהי צורת קיום המצווה לקיים ולא לאבד את דברי הקדושה.
התורה ציוותה עלינו "מדבר שקר תרחק". נלאו הפוסקים בוויכוחים לעומקא של הלכה, אם שקר זה הוא שקר רגיל בפי בן אדם או רק בבי"ד. מאידך יש עוד פסוק בפרשת קדושים (פי"ט פס' י"א) שבה נכתב להדיא "לֹ֖א תִּגְנֹ֑בוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁ֥וּ וְלֹֽא־תְשַׁקְּר֖וּ אִ֥ישׁ בַּעֲמִיתֽוֹ׃" אמנם גם בזה ישנם דיעות, והראשונים אינם מונים את איסור זה לאווין.
מ"מ, לכל השיטות והדיעות, לא לחינם נקטה התורה בלשון "מדבר שקר תרחק". המצווה היא להתרחק מהשקר. ככל האפשר. הגמרא כותבת שמותר לאדם לשנות את דבריו מפני השלום (עיי' יבמות ס"ה:). מהו היתר זה? איך אפשר לעשות דבר זה?
התשובה היא על עיקרון זה. התורה לא כותבת שאסור לשקר. התורה כותבת שזהו דבר מאוס שצריך להתרחק ממנו. אמנם, כפי השכל המובן והפשוט. מפני השלום - מותר. ולדעת ר' נתן היא אף מצווה. התורה מעולם לא ציוותה על אדם לגלות את כל פרטיו האישיים ולחושפם בפני כל. אם אחד מניקי הפורום ישאל לפרטי האישיים - אשקר לו ללא ספק. לא משעמום - אינני חושב שיש היתר להונות ולצער. אך אם ישאלני "האם אתה _______ " אענה בשלילה. גם אם הוא צודק. כי התורה לא מחייבת אותי כאנונימי לחשוף את כל פרטי לכל דבעי. אם אוכל פשוט לא אענה, אך יש שאלות שאם לא עונים עליהם התשובה ברורה. אז אשקר. לא יהיה לי על זה מצפון. וגם לא גהינם. כי התורה לא מחייבת אף אחד לחשוף את עצמו.
מאידך, באותו היתר של שינוי מפני השלום קיים הגבלה - השל"ה (עיי' מס' סוכה פרק ר"נ מצווה אות נ"ה) כותב על היתר זה ""ואף על פי שמצוה לשנות מפני השלום, מכל מקום אם יוכל לעשות המצאה שיפוייס זה שכנגדו בלי לשנות, אזי 'מדבר שקר ירחק'," והנה אם היתר זה כתוב בגמרא - מהי הגבלה זו? היכן מצאנוה? והתשובה על אותו העיקרון. התורה לא התירה לשנות מפני השלום. התורה התירה להשתמש בשכל. איפה שיש אופצייה לעשות תחבולה ולא לשנות מפני השלום - אסור לשנות.
מאז ומעולם הציקה לי העובדה כי לא כתב הקל מידות ומוסר בתורתו. למה זה לא כתוב? הרי בישיבה קטנה המשגיח כל הזמן דיבר על זה... וצעק על זה... איפה זה בתורה?
ושוב, העניין הוא אחד. מידות - ע"פ הסברא האלוה-ית - אינם דברים שאמורים להיכתב בתורה. עליך ללמוד את זה מסברא, בדיוק כצניעות, גזל ועריות. מידות הוא דבר בסיס לכל יהודי באשר הוא, ועלינו ללמוד מחסידה את מידת החסד, מכלב את מידת המסירות וכולי.
דבר זה עצמו הוא פתח לתפיסת הרמב"ם, שכל מידה יש ללכת בה בדרך האמצע. במידות - נתנה לנו תורה להשתמש בשכלנו. תהיה הגיוני במידותיך.
היסוד הידוע, שייסדו לנו רבותינו ז"ל, כי מידה אין לשבור אלא לשנות טבעה, או כאמרתו של ר' ישראל סלנטר (אין לי מקור) "אם תשבור מידה - ישאר לך ביד שניים". לכך ייסדונו לקחת את המידה המגונה ולהשתמש בה כטכסיס וטקטיקה כנגד היצר. עצלות מלעבור עבירה, גאווה מלישב בטל עם יושבי ברזילים מנדנדי רגליים, קמצנות מלפזר הממון ללא חשבון וכל כיוצא בו. אם הייתה התורה כותבת איסור מוחלט על מידות מגונות, לא היה עצה ותבונה. הכל היה אסור.
שנזכה להיכנס לחודש אלול ביראה, מעונש ומרוממות, אהבת ה' וקרבת ה'.
"האבות קיימו את כל התורה" שגורה המימרה הזו בפינו מימי ילדות. מה זה אומר קיימו את כל התורה? איך היה להם תורה? מה היה כתוב שם? וידבר ה' אל משה?
יעקב למד בישיבת שם ועבר. 14 שנה. מה הוא למד שם? את הגדר של ר' שימע'ן במכאן ולהבא ולמפרע? הוא התווכח עם החברותא מי היה המקושש והאם איוב היה בימי אחשוורוש או שבכלל לא היה ולא נברא?
לכאורה התשובה היא פשוטה. לאבות לא היה תורה ללמוד בה. כשלוט אכל את המצות עם המלאכים בסדום כי היה פסח - לא, הוא לא אמר "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא במצרים". לא אשמתו, פשוט לא היה לו אבות כאלה.
בגמרא בעירובין דף ק' ע"ב נאמר, "אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול גזל מנמלה עריות מיונה דרך ארץ מתרנגול". האבות - זה מה שהם עשו. למדו צניעות מסברא, גזל מסברא, דרך ארץ מסברא ועריות מסברא.
הרשב"א בתשובתו (ח"א סי' צ"ד, מומלץ לקריאה) כתב בזה"ל
"ולעניין מה שאמרו כי קיים יעקב תרי"ג מצות ונרמז במלת עם לבן גרתי, והוקשה לך היאך קיימם ועדיין לא נצטוו ועוד שהרי יעקב נשא שתי אחיות. דע כי אמרו ז"ל קיים אברהם אפילו ערובי תחומין דכתיב וישמר משמרתי מצותי חקתי ותורותי, ואל תתמה כי כבר נתעוררת אתה לדעת כי אין בכל פרטי המצות מצוה שאינה רומזת אל עניני החכמה ושחייבה החכמה, להיות השפלים מצווים במעשים וברמיזות שירמזו אל החכמה, ונמצאת החכמה מחייבת את המעשה ואת המניעה, והמעשה והמניעה מודיעות מה שנרמז בהם מן החכמה, והאבות הגיעו ברוב חכמתם אל העיקרים ההם וכמו שאמרו ז"ל באברהם שתי כליותיו מביעות לו חכמה כשני מלמדים, וכן כל האבות עד שיהודה המקובל מאבותיו קיים מצות ייבום אן על פי שעדיין לא נצטוו עליה וצוה בה לבנו באותו הלשון בעצמו שצותה התורה, וזה מן הצד שאמרתי."
הייחודיות של האבות הייתה בכך שהבנתם השכלית הייתה עמוקה, עד שידעו להגיע לשורש ועומק הסברא. כשיעקב למד בישיבת שם ועבר, הוא לא למד תרי"ג מצוות. הוא לא למד את פרטי הדינים. הוא למד אלוקות, הוא למד השגות, הוא למד התקרבות לאלוקים ואהבתו. הוא למד מהות האדם בעולמו, הוא למד את תפקידו וייעודו בעולם. הוא למד את רצון הקל, הוא למד את יסודות היהדות. הוא לא למד דינים. הדינים, כמו שכותב הרשב"א, הם אצלו מסברא.
תמצית דברי הרשב"א הם, שכל מצווה ומצווה שורשה שכלית, ועל ידי השכלת חכמה זו - באים מסברא אל המעשים המחוייבים ואל האיסורים הנמנעים.
מאוד מובן, על פי זה, מדוע יעקב נשא שני אחיות. אם כל תורתו מבוססת על סברתו בלבד, אם כך פשוט הדבר שכאשר סברתו אומרת לו להתחתן עם שני נשים אחיות - הוא יעשה את זה, כי זהו הדבר הנצרך על פי התוכנית האלוקית והסברא הישרה של דרך התורה. (אמנם עיי' בהמשך דברי הרשב"א שם, ובשו"ת רדב"ז ח"ב תשו' תרצ"ו.)
כאן מגיע הסברו המאיר של מוהר"ח וואלאז'ינע'ר, כשהוא מסביר בטוב טעם כי כל זה שייך רק בזמן האבות. בזמננו, אין שייך כל זה. הקב"ה ידע כי במוחנו הדל אין אנו יכולים לבוא לסברא אמיתית וישרה לבור לעצמנו מסלול ודרך חיים כדרך התורה, וכאשר במעמד נורא הוד הוריד לעולם את תורתו כתובה באש שחורה ע"ג אש לבנה, נפסק העניין. הוכה הפטיש על הסדן. נפסקה פסיקה - אין עצה ואין תבונה, את מאמר הקל אנו עושים. גם אם הסברא נותנת כי כעת רצון ה' הוא ללכת לבעל ולהשתחות אפיים ארצה, להקטיר קטורת סמים עבה בבוקר בבוקר ולקרוא קריאת שמע ב16:00 בצהריים, אין זה משנה. תורתנו היא אומנותנו, היא דרכנו והיא אורח חיינו.
אמנם, בצדק כתבה תורה לעיתים מצוות או איסורים כלליים, ללא היכנסות לפרטים הקטנים. ולא בכדי. איסור זלזול בשמות הקודש מוזכרים בהבלע בדין עיר הנידחת - שם ציווה הקל "לֹֽא־תַעֲשׂ֣וּן כֵּ֔ן לַי-הֹוָ֖ה אֱ-לֹהֵיכֶֽם" - את הדבר אשר הנכם מצווים לעשות לעיר הנידחת, לא תעשו כן לה'. כיון שעיקר מצוות עיקור עיר הנידחת היא וְאִבַּדְתֶּ֣ם אֶת־שְׁמָ֔ם מִן־הַמָּק֖וֹם הַהֽוּא, למדו חכמינו ז"ל את עיקר פרטי העניינים של היפך איבוד - דבר שיתבטא באיסור זלזול בשם. הלכך אסור להשאיר ספר פתוח, אסור להפוך ספר כדי שהשולחן יתן לו קונטרה לא להיסגר, אסור לזרקו על הרצפה וכל כיוצא בזה.
אך בדבר זה, הכל תלוי בסברא. אין ספק כי ספר הנמצא באי בודד על הקרקע, אינו נחשב ביזוי. אדם מעולם לא דרך על קרקע זו, אדם מעולם לא השליך את הספר, וזה גם לא מושלך בביזיון. מונח בכבוד על מצע דשא בשדרה הצפונית של האי. אין זה ביזוי, כי הכל תלוי בהבנת הלב ובסברא. כאן נתנה לנו תורה מקום להתגדר בו. כל דבר כפי עניינו. אין ספק כי פעמים יהיו סיטואציות שבהם פעולה ספציפית אינה ביזוי, ויהא מותר. הלא כל האיסור נבע מכח סברא, בדומה למצוות אבותינו, ואם כך הסברא לעיתים נותנת כי יהא מותר בסיטואציות מסויימות, כשאינו דרך ביזוי כלל.
לצורך העניין, אם ירכב אדם על גמל במדבר וספר תורה אחוז בידו, ולפתע יבואו מרחוק קבוצת רעולי פנים וחרבות שלופות בידיהם מצפים לשדוד כל הנקרה והנקרע בדרכם - על היהודי לקחת את הספר תורה ולהצפינו. ואם צורת ההצפנה היא לשבת על הספר תורה - אז הוא יקח את ספר התורה, יניח על כרית מושבו, וישב על הספר. מרטיט, אך זו היא ההלכה. אין פעולה זו מותרת מחמת שחשש הביזוי שיבזוהו השודדים דוחה את איסור בזיון הספר כעת. אין בזה סברא, מצד איסור דוחה איסור ודאי יהא שעדיף שישאיר לרעולי הפנים ספק לבזות את הספר, מאשר שיבזה הוא עצמו, בודאיות, את הספר.
ההיתר לשבת הוא ברור. זה אפילו לא היתר, זה עיקר הדין. זה לא שנדחתה "איסור ישיבה על ס"ת". אין כזה איסור. אם התורה הייתה כותבת "לֹא תְּחַלֵּל תּוֹרָתְךָ לְמִשְׁכָּבְךָ. בִּימִינְךָ יַעֲמֹד לֹא תָּזוּעַ" (רש"י שם יסביר למה זה מתחיל ב"יעמוד" בזכר ונגמר ב"תזוע" בנקבה, והמלבי"ם יסביר מה ההבדל בין "יעמוד" ל"לא תזוע") אז היה אסור לשבת על הספר תורה. נקודה. אבל התורה לא כותבת את זה, התורה כותבת "לא תעשון כן". אסור לבזות, לאבד, להשמיד, לזלזל. היפך כל הרשימה הזו - זה לשבת על ס"ת להצילו מבזיון עתידי. אדרבה, זוהי צורת קיום המצווה לקיים ולא לאבד את דברי הקדושה.
התורה ציוותה עלינו "מדבר שקר תרחק". נלאו הפוסקים בוויכוחים לעומקא של הלכה, אם שקר זה הוא שקר רגיל בפי בן אדם או רק בבי"ד. מאידך יש עוד פסוק בפרשת קדושים (פי"ט פס' י"א) שבה נכתב להדיא "לֹ֖א תִּגְנֹ֑בוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁ֥וּ וְלֹֽא־תְשַׁקְּר֖וּ אִ֥ישׁ בַּעֲמִיתֽוֹ׃" אמנם גם בזה ישנם דיעות, והראשונים אינם מונים את איסור זה לאווין.
מ"מ, לכל השיטות והדיעות, לא לחינם נקטה התורה בלשון "מדבר שקר תרחק". המצווה היא להתרחק מהשקר. ככל האפשר. הגמרא כותבת שמותר לאדם לשנות את דבריו מפני השלום (עיי' יבמות ס"ה:). מהו היתר זה? איך אפשר לעשות דבר זה?
התשובה היא על עיקרון זה. התורה לא כותבת שאסור לשקר. התורה כותבת שזהו דבר מאוס שצריך להתרחק ממנו. אמנם, כפי השכל המובן והפשוט. מפני השלום - מותר. ולדעת ר' נתן היא אף מצווה. התורה מעולם לא ציוותה על אדם לגלות את כל פרטיו האישיים ולחושפם בפני כל. אם אחד מניקי הפורום ישאל לפרטי האישיים - אשקר לו ללא ספק. לא משעמום - אינני חושב שיש היתר להונות ולצער. אך אם ישאלני "האם אתה _______ " אענה בשלילה. גם אם הוא צודק. כי התורה לא מחייבת אותי כאנונימי לחשוף את כל פרטי לכל דבעי. אם אוכל פשוט לא אענה, אך יש שאלות שאם לא עונים עליהם התשובה ברורה. אז אשקר. לא יהיה לי על זה מצפון. וגם לא גהינם. כי התורה לא מחייבת אף אחד לחשוף את עצמו.
מאידך, באותו היתר של שינוי מפני השלום קיים הגבלה - השל"ה (עיי' מס' סוכה פרק ר"נ מצווה אות נ"ה) כותב על היתר זה ""ואף על פי שמצוה לשנות מפני השלום, מכל מקום אם יוכל לעשות המצאה שיפוייס זה שכנגדו בלי לשנות, אזי 'מדבר שקר ירחק'," והנה אם היתר זה כתוב בגמרא - מהי הגבלה זו? היכן מצאנוה? והתשובה על אותו העיקרון. התורה לא התירה לשנות מפני השלום. התורה התירה להשתמש בשכל. איפה שיש אופצייה לעשות תחבולה ולא לשנות מפני השלום - אסור לשנות.
מאז ומעולם הציקה לי העובדה כי לא כתב הקל מידות ומוסר בתורתו. למה זה לא כתוב? הרי בישיבה קטנה המשגיח כל הזמן דיבר על זה... וצעק על זה... איפה זה בתורה?
ושוב, העניין הוא אחד. מידות - ע"פ הסברא האלוה-ית - אינם דברים שאמורים להיכתב בתורה. עליך ללמוד את זה מסברא, בדיוק כצניעות, גזל ועריות. מידות הוא דבר בסיס לכל יהודי באשר הוא, ועלינו ללמוד מחסידה את מידת החסד, מכלב את מידת המסירות וכולי.
דבר זה עצמו הוא פתח לתפיסת הרמב"ם, שכל מידה יש ללכת בה בדרך האמצע. במידות - נתנה לנו תורה להשתמש בשכלנו. תהיה הגיוני במידותיך.
היסוד הידוע, שייסדו לנו רבותינו ז"ל, כי מידה אין לשבור אלא לשנות טבעה, או כאמרתו של ר' ישראל סלנטר (אין לי מקור) "אם תשבור מידה - ישאר לך ביד שניים". לכך ייסדונו לקחת את המידה המגונה ולהשתמש בה כטכסיס וטקטיקה כנגד היצר. עצלות מלעבור עבירה, גאווה מלישב בטל עם יושבי ברזילים מנדנדי רגליים, קמצנות מלפזר הממון ללא חשבון וכל כיוצא בו. אם הייתה התורה כותבת איסור מוחלט על מידות מגונות, לא היה עצה ותבונה. הכל היה אסור.
שנזכה להיכנס לחודש אלול ביראה, מעונש ומרוממות, אהבת ה' וקרבת ה'.
