חמישי, אחרי מנחה בהיכל הישיבה. אחד וחצי בצהריים ואין צהריים: שמיים נמוכים ואפורים, והגשם יורד כבר שעתיים, לא חזק ולא חלש, מהסוג שחודר.
דוד עומד בצד הכביש, מתחת לשלט כחול שהמים מטפטפים ממנו. שמעון ואורי לידו. מעיל רכוס עד הסנטר, כיפה רטובה שנדבקה לראש. מטרייה לא עלתה על הדעת. התוכנית פשוטה: להגיע למירון עד הערב, להתפלל מעריב ליד הציון, ולחזור בזמן לשחרית.
הוא מוציא מהארנק את הרב-קו ומסתכל עליו, כאילו כתוב שם משהו. לא כתוב. את הספרות הוא מכיר בעל פה: אחד-עשר שקלים וארבעים אגורות. הוא מחזיר את הכרטיס ומוציא שוב, כאילו הן ישתנו מהמבט. הן לא משתנות. הקו למירון עולה יותר, והחזרה עוד פעם אותו דבר.
מישהו בחדר האוכל אמר להם: "יש טרמפים, מה הבעיה". ואף אחד משלושתם לא שאל: ומה יש בדרך?
הוא מרים אגודל. פנסים מתקרבים, מסנוורים, עוברים. הגלגלים שורקים על הכביש ומתיזים עליו מים. עוד אחת. עוד אחת. הרגליים בנעליים כבר שחות.
אחרי רבע שעה, בלמים חורקים. טנדר, שמשות מכוסות אדים. "עלו, חבר'ה, שלא תתקררו!" הם נדחסים על ספסל אחד, בריח של בגדים רטובים וסיגריות. הרדיו מנגן חזק שיר שאף אחד מהם לא היה בוחר, והמילים לא נכנסות מהאוזניים, הן נכנסות מהעור. שש דקות. כשהם יורדים, הלחן כבר יושב בראש של דוד כמו אורח שלא הוזמן. הוא ינסה לגרש אותו עם "אשרי יושבי ביתך". הלחן ינצח.
אחרי זה שעה וחצי של כביש, גשם ופנסים שלא עוצרים.
הטרמפ השני חם ויבש. מכונית נקייה, נהג בגיל העמידה עם קול רגוע, ודוד לידו מקדימה. שלוש דקות של שקט, ואז, בלי שום רשעות: "גם אני למדתי בישיבה, עד גיל שבע-עשרה. שאלתי פעם שאלה אחת, ולא קיבלתי תשובה. אז הפסקתי לשאול. תגיד, אתה באמת מאמין שמישהו שומע אותך שם למעלה? או שאתה סתם מדבר לתקרה?"
המגב עובר על השמשה. פעם. פעמיים. דוד פותח פה וסוגר. הוא בן תשע-עשרה, לימדו אותו גמרא, אבל לא מה עונים לאדם שכבר שאל פעם ונשאר בלי תשובה. הנהג לא מתרגז, רק מחכה, והשתיקה עונה במקום דוד. כשהוא יורד הוא אומר לעצמו בלחש: "לא היה לי מה לענות לו". והשאלה יורדת איתו מהמכונית ונשארת כל הדרך.
הטרמפ השלישי מתחיל טוב ונגמר פחות. על לוח המחוונים מסך גדול ובוהק, והנהג לא שם לב מה רץ עליו. אבל דוד שם לב, בחלקיק שנייה, וחלקיק שנייה זה מספיק. הוא מסיט את העיניים לחלון, מהר. מה שנכנס כבר נכנס. אין כפתור ביטול.
בשמונה בערב הם נכנסים למירון. שש שעות לדרך של שלוש. חצר ענקית, מים שזורמים בין האבנים, ואין תקרה. הם מתפללים מעריב רועדים, והנעליים משמיעות קול של ספוג. דוד מנסה לומר פרק תהילים, והשיניים נוקשות לו על המילים.
החזרה מתחילה בחצות. הרוח יורדת מהצפון, חדה, חודרת דרך כל שכבה עד העצמות. שורה ארוכה של אגודלים מורמים בצומת. מכונית אחת עוצרת, אחרת לא. שעה. שעה וחצי. הידיים כחולות. אורי משתעל שיעול עמוק שמתכופף איתו. בחמש וחצי בבוקר הם נכנסים לחדר, צוחקים בקול צרוד: "איזה לילה היה!" אף אחד לא מרגיש שום דבר. הם נרדמים בבגדים רטובים.
בעשר וחצי דוד פוקח עיניים. השחרית, שבשבילה חזרו כל הדרך, נגמרה בלעדיו. הוא בוער, שלושים ותשע וחצי. מבעד לדלת נשמע הזמזום של הסדר, והוא שוכב שבוע שלם. הרופא אומר: דלקת בדרכי הנשימה, אנטיביוטיקה, מנוחה. את זה רואים. את זה מודדים.
ביום השמיני הוא קם. הוא בריא, והחיים חוזרים.
שלושה שבועות אחר כך, שחרית. בקריאת שמע דוד מגיע ל"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ועוצם עיניים חזק. התמונה כבר שם. היא לא חיכתה לפסוק. בשמונה עשרה, באמצע "שמע קולנו", מתחיל לנגן בראשו הלחן מהטנדר, בדיוק באותו קצב. ובשעת הסדר, מול הגמרא, השורה לא נכנסת, כי מתנגנת שם שאלה אחת: "אתה סתם מדבר לתקרה?"
רש"י מסביר שהעין והלב הם מרגלים לגוף: העין רואה, הלב חומד. דוד לא עשה כלום, ובכל זאת "שמע קולנו" יוצא לו כמו קריאת לוח זמנים. כמעט לא כואב. את החום אפשר למדוד במד חום. את זה אי אפשר.
שנה אחר כך, ערב תחילת הזמן. המזוודה של דוד פתוחה על המיטה. גמרות, חולצות לבנות מגוהצות, מעיל חדש שאמא קנתה בשביל הגשם. אמא בפתח, מקפלת סוודר ולא ממהרת להניח אותו.
"יש לך כרטיס?" שואלת אמא. "יש", משיב דוד. "כמה יש בו?" היא מבררת.
הוא מוציא את הרב-קו מהארנק ומסתכל עליו, כאילו כתוב שם משהו. לא כתוב. את הספרות הוא מכיר בעל פה. אפשר לומר "בסדר, יספיק", ולסגור את המזוודה, וכולם יהיו שמחים. הוא כמעט אומר. הוא כבר שומע את השאלות: "כבר? איך זה נגמר? לאן אתה נוסע כל הזמן?" הוא מרים את העיניים. "שבעה שקלים ועשרים אגורות. אמא, חסר לי".
היא לא שואלת איך, ולא למה, ולא כמה פעמים בחודש. היא פותחת את הארנק שלה ומושיטה לו כרטיס אשראי. "תטען מאתיים. ומהיום הרב-קו עליי. לא מדמי הכיס שלך, ואני דואגת שיהיה לך תמיד מלא. אני לא מחשבת".
הוא יורד לבד לבית הכנסת השכונתי. ליד הדלת, על הקיר, תלוי המכשיר הקטן שעוברים לידו כל יום בלי להסתכל. הוא מצמיד את הרב-קו ומעביר את כרטיס האשראי. צפצוף קצר. על המסך: ערך צבור: 257.20.
הוא לא מסתכל על המספר. הוא מסתכל על המילה: ערך צבור. וגם בו יש ערך צבור. תשע-עשרה שנה של לילות שאמא ישבה ליד המיטה, של אצבע של הרב על האות הראשונה, של כריך עטוף בנייר לפני שהאוטובוס בא. את כל זה לקח איתו לכביש באותו לילה, עם אחד-עשר שקלים בכרטיס. ושלושה טרמפים לקחו ממנו חלק, בלי שאיש מדד. (סיפור מדומה)
הרב-קו הוא לא הוצאה של בחור. הוא ההגנה על מה שהושקע בו.
לא כל טרמפ כזה. יש טרמפים שנגמרים בכוס קפה ובדבר תורה, ויש בחורים שנוסעים בהם בשמחה, וזה חלק מהסיפור. אבל מי שהכרטיס שלו ריק לא בוחר איזה טרמפ יקבל. הנהג שעוצר ראשון הוא שמחליט מה ייכנס לתוכו. ואם דוד יעמוד שוב בצד כביש עם אגודל מורם, זו תהיה בחירה: כרטיס טעון בארנק, ושום "אין ברירה".
בתחילת הזמן, לפני שהמזוודה נסגרת, שאלה אחת מההורים: "כמה יש לך בכרטיס?" ותשובה אחת מהבן: "אמא, חסר לי".
דוד עומד בצד הכביש, מתחת לשלט כחול שהמים מטפטפים ממנו. שמעון ואורי לידו. מעיל רכוס עד הסנטר, כיפה רטובה שנדבקה לראש. מטרייה לא עלתה על הדעת. התוכנית פשוטה: להגיע למירון עד הערב, להתפלל מעריב ליד הציון, ולחזור בזמן לשחרית.
הוא מוציא מהארנק את הרב-קו ומסתכל עליו, כאילו כתוב שם משהו. לא כתוב. את הספרות הוא מכיר בעל פה: אחד-עשר שקלים וארבעים אגורות. הוא מחזיר את הכרטיס ומוציא שוב, כאילו הן ישתנו מהמבט. הן לא משתנות. הקו למירון עולה יותר, והחזרה עוד פעם אותו דבר.
מישהו בחדר האוכל אמר להם: "יש טרמפים, מה הבעיה". ואף אחד משלושתם לא שאל: ומה יש בדרך?
הוא מרים אגודל. פנסים מתקרבים, מסנוורים, עוברים. הגלגלים שורקים על הכביש ומתיזים עליו מים. עוד אחת. עוד אחת. הרגליים בנעליים כבר שחות.
אחרי רבע שעה, בלמים חורקים. טנדר, שמשות מכוסות אדים. "עלו, חבר'ה, שלא תתקררו!" הם נדחסים על ספסל אחד, בריח של בגדים רטובים וסיגריות. הרדיו מנגן חזק שיר שאף אחד מהם לא היה בוחר, והמילים לא נכנסות מהאוזניים, הן נכנסות מהעור. שש דקות. כשהם יורדים, הלחן כבר יושב בראש של דוד כמו אורח שלא הוזמן. הוא ינסה לגרש אותו עם "אשרי יושבי ביתך". הלחן ינצח.
אחרי זה שעה וחצי של כביש, גשם ופנסים שלא עוצרים.
הטרמפ השני חם ויבש. מכונית נקייה, נהג בגיל העמידה עם קול רגוע, ודוד לידו מקדימה. שלוש דקות של שקט, ואז, בלי שום רשעות: "גם אני למדתי בישיבה, עד גיל שבע-עשרה. שאלתי פעם שאלה אחת, ולא קיבלתי תשובה. אז הפסקתי לשאול. תגיד, אתה באמת מאמין שמישהו שומע אותך שם למעלה? או שאתה סתם מדבר לתקרה?"
המגב עובר על השמשה. פעם. פעמיים. דוד פותח פה וסוגר. הוא בן תשע-עשרה, לימדו אותו גמרא, אבל לא מה עונים לאדם שכבר שאל פעם ונשאר בלי תשובה. הנהג לא מתרגז, רק מחכה, והשתיקה עונה במקום דוד. כשהוא יורד הוא אומר לעצמו בלחש: "לא היה לי מה לענות לו". והשאלה יורדת איתו מהמכונית ונשארת כל הדרך.
הטרמפ השלישי מתחיל טוב ונגמר פחות. על לוח המחוונים מסך גדול ובוהק, והנהג לא שם לב מה רץ עליו. אבל דוד שם לב, בחלקיק שנייה, וחלקיק שנייה זה מספיק. הוא מסיט את העיניים לחלון, מהר. מה שנכנס כבר נכנס. אין כפתור ביטול.
בשמונה בערב הם נכנסים למירון. שש שעות לדרך של שלוש. חצר ענקית, מים שזורמים בין האבנים, ואין תקרה. הם מתפללים מעריב רועדים, והנעליים משמיעות קול של ספוג. דוד מנסה לומר פרק תהילים, והשיניים נוקשות לו על המילים.
החזרה מתחילה בחצות. הרוח יורדת מהצפון, חדה, חודרת דרך כל שכבה עד העצמות. שורה ארוכה של אגודלים מורמים בצומת. מכונית אחת עוצרת, אחרת לא. שעה. שעה וחצי. הידיים כחולות. אורי משתעל שיעול עמוק שמתכופף איתו. בחמש וחצי בבוקר הם נכנסים לחדר, צוחקים בקול צרוד: "איזה לילה היה!" אף אחד לא מרגיש שום דבר. הם נרדמים בבגדים רטובים.
בעשר וחצי דוד פוקח עיניים. השחרית, שבשבילה חזרו כל הדרך, נגמרה בלעדיו. הוא בוער, שלושים ותשע וחצי. מבעד לדלת נשמע הזמזום של הסדר, והוא שוכב שבוע שלם. הרופא אומר: דלקת בדרכי הנשימה, אנטיביוטיקה, מנוחה. את זה רואים. את זה מודדים.
ביום השמיני הוא קם. הוא בריא, והחיים חוזרים.
שלושה שבועות אחר כך, שחרית. בקריאת שמע דוד מגיע ל"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ועוצם עיניים חזק. התמונה כבר שם. היא לא חיכתה לפסוק. בשמונה עשרה, באמצע "שמע קולנו", מתחיל לנגן בראשו הלחן מהטנדר, בדיוק באותו קצב. ובשעת הסדר, מול הגמרא, השורה לא נכנסת, כי מתנגנת שם שאלה אחת: "אתה סתם מדבר לתקרה?"
רש"י מסביר שהעין והלב הם מרגלים לגוף: העין רואה, הלב חומד. דוד לא עשה כלום, ובכל זאת "שמע קולנו" יוצא לו כמו קריאת לוח זמנים. כמעט לא כואב. את החום אפשר למדוד במד חום. את זה אי אפשר.
שנה אחר כך, ערב תחילת הזמן. המזוודה של דוד פתוחה על המיטה. גמרות, חולצות לבנות מגוהצות, מעיל חדש שאמא קנתה בשביל הגשם. אמא בפתח, מקפלת סוודר ולא ממהרת להניח אותו.
"יש לך כרטיס?" שואלת אמא. "יש", משיב דוד. "כמה יש בו?" היא מבררת.
הוא מוציא את הרב-קו מהארנק ומסתכל עליו, כאילו כתוב שם משהו. לא כתוב. את הספרות הוא מכיר בעל פה. אפשר לומר "בסדר, יספיק", ולסגור את המזוודה, וכולם יהיו שמחים. הוא כמעט אומר. הוא כבר שומע את השאלות: "כבר? איך זה נגמר? לאן אתה נוסע כל הזמן?" הוא מרים את העיניים. "שבעה שקלים ועשרים אגורות. אמא, חסר לי".
היא לא שואלת איך, ולא למה, ולא כמה פעמים בחודש. היא פותחת את הארנק שלה ומושיטה לו כרטיס אשראי. "תטען מאתיים. ומהיום הרב-קו עליי. לא מדמי הכיס שלך, ואני דואגת שיהיה לך תמיד מלא. אני לא מחשבת".
הוא יורד לבד לבית הכנסת השכונתי. ליד הדלת, על הקיר, תלוי המכשיר הקטן שעוברים לידו כל יום בלי להסתכל. הוא מצמיד את הרב-קו ומעביר את כרטיס האשראי. צפצוף קצר. על המסך: ערך צבור: 257.20.
הוא לא מסתכל על המספר. הוא מסתכל על המילה: ערך צבור. וגם בו יש ערך צבור. תשע-עשרה שנה של לילות שאמא ישבה ליד המיטה, של אצבע של הרב על האות הראשונה, של כריך עטוף בנייר לפני שהאוטובוס בא. את כל זה לקח איתו לכביש באותו לילה, עם אחד-עשר שקלים בכרטיס. ושלושה טרמפים לקחו ממנו חלק, בלי שאיש מדד. (סיפור מדומה)
הרב-קו הוא לא הוצאה של בחור. הוא ההגנה על מה שהושקע בו.
לא כל טרמפ כזה. יש טרמפים שנגמרים בכוס קפה ובדבר תורה, ויש בחורים שנוסעים בהם בשמחה, וזה חלק מהסיפור. אבל מי שהכרטיס שלו ריק לא בוחר איזה טרמפ יקבל. הנהג שעוצר ראשון הוא שמחליט מה ייכנס לתוכו. ואם דוד יעמוד שוב בצד כביש עם אגודל מורם, זו תהיה בחירה: כרטיס טעון בארנק, ושום "אין ברירה".
בתחילת הזמן, לפני שהמזוודה נסגרת, שאלה אחת מההורים: "כמה יש לך בכרטיס?" ותשובה אחת מהבן: "אמא, חסר לי".
לקבלת המאמר מידי שבוע במייל ניתן לשלוח מייל עם המילה "הצטרפות" לכתובת 13404b@gmail.com
