ראה ברד"ק שכתב
שמחנו - אינו אומר: בחשבון הימים שעניתנו , כמו שאמר הדרש (שו"ט צ , יז) כי ימי הישועה כימי הגלות , ואחר כך יחרב העולם; אלא אומר: כמו שעניתנו אלה הימים והראיתנו בהם רעה , כן תשמחנו לעולם.
אכן. אבל היה לי קשה עליו, איך משמע כן בכתוב, ולכא' העיקר חסר.
ועוד עדיין יקשה למדרש ולרש"י.
ועוד גם בלשון המאירי שכתב:
ולא שתאמר, שתהיה זמן השמחה כימות הענוי,
כי זמן השמחה אחר הגאולה לא יהיה לו הפסק.
משמע דהלא"ה שזו המציאות לקושטא - לא היה דורש דוד המלך על כך.
וזה ק' כי מדוע נצרך לזה הלא יכול לטעון כבר על עכשיו
וגם פי חמש מאות (לפחות)
כי כל יום מרובה קללתו מחבירו,
ועל זה אנו מבקשים כי גם לעתיד לבוא ילך הדבר באותו אופן, שיוסיף עוד ועוד עם הזמן,
ולפי"ז אין הנידון על הכמות אלא על סוג שהולך ומתרבה, ואפשר ליישב קושייתך.
בפשט הכתוב עוד לא הגיע הזמן הזה שכל יום היתה קללתו מרובה וכו', ובכל זאת ביקשו.
ואה"נ שאפשר שכלול גם הנ"ל, אבל עדיין יקשה לפשט.
ומה גם למדרש לרש"י ולמאירי וכנ"ל.
ועוד גם א"נ שזה הפי' בפסוק עדיין ק' כי לא סגי
בהוספה גרידא אלא הפרש שמים וארץ
שלפחות בפי חמש מאות.
