ידועה דעת הרמב"ם במורה ח"א פרקים נ - ס, כי אין לייחס לבורא יתברך שום תואר חיובי (כגון חכם, גיבור וכדו'), אלא רק בדרך של "תארי השלילה" – דהיינו שאינו בעל חסרון.
אולם, כפי שכבר העירו רבים, גישה זו מעוררת קושי רב; האם בדרך זו אין אנו נותרים ללא כל אחיזה והשגה כלל בשי"ת?
וכשמעמיקים בדברי הרמב"ם שם, נראה שהדברים מגיעים לנקודת קיצון שקשה להולמה; הרמב"ם מבהיר שגם התארים היסודיים ביותר כמו "נמצא" "אחד" או "שלם", אינם אלא על דרך השלילה (דהיינו "אינו נעדר", "אינו מרובה" או "אינו חסר").
וכאן הבן שואל אם גם ה"מציאות" עצמה נשללת מאיתנו כהשגה חיובית, האם אין אנו נותרים, חלילה, בפני 'אַיִן' מוחלט מבחינה תפיסתית?
וכידוע שחכמי הקבלה חלקו על הבנה זו.
אשמח לשמוע מחו"ר הפורום שליט"א, מהו היחס הראוי כיום לסוגיה מורכבת וקדושה זו?
האם ישנם ניסיונות מרכזיים ליישוב דעת הרמב"ם עם תפיסת הקבלה (כגון חילוק בין עצמותו ית' לבין פעולותיו).
וכיצד אמור יהודי לגשת לתפילה ולדבקות לאור דברים אלו? האם דבקות וכוונה ב'נמצא' שהוא רק 'לא נעדר', אינה מרוקנת את עבודת השם מתוכנה החיובי והחי?
אולם, כפי שכבר העירו רבים, גישה זו מעוררת קושי רב; האם בדרך זו אין אנו נותרים ללא כל אחיזה והשגה כלל בשי"ת?
וכשמעמיקים בדברי הרמב"ם שם, נראה שהדברים מגיעים לנקודת קיצון שקשה להולמה; הרמב"ם מבהיר שגם התארים היסודיים ביותר כמו "נמצא" "אחד" או "שלם", אינם אלא על דרך השלילה (דהיינו "אינו נעדר", "אינו מרובה" או "אינו חסר").
וכאן הבן שואל אם גם ה"מציאות" עצמה נשללת מאיתנו כהשגה חיובית, האם אין אנו נותרים, חלילה, בפני 'אַיִן' מוחלט מבחינה תפיסתית?
וכידוע שחכמי הקבלה חלקו על הבנה זו.
אשמח לשמוע מחו"ר הפורום שליט"א, מהו היחס הראוי כיום לסוגיה מורכבת וקדושה זו?
האם ישנם ניסיונות מרכזיים ליישוב דעת הרמב"ם עם תפיסת הקבלה (כגון חילוק בין עצמותו ית' לבין פעולותיו).
וכיצד אמור יהודי לגשת לתפילה ולדבקות לאור דברים אלו? האם דבקות וכוונה ב'נמצא' שהוא רק 'לא נעדר', אינה מרוקנת את עבודת השם מתוכנה החיובי והחי?