הרמב''ן בפרשת אחרי [יז יא] כתב לבאר שהטעם למה אסור לאכול דם, הוא כיון שהקב''ה אסר על אדה''ר לאכול בשר, ורק התיר לו הצומח ולא החי, וכאשר היה המבול שאז נצולו החי בזכותו התיר להם, והתיר להם הבשר ולא הדם עיי''ש
ולכאורה לפי''ז גם לבן נח צריך שיהא נשאר להם האיסור לאכול דם?
אין מדובר שם שהיה
איסור לבני נח, אלא רק
שאינו ראוי, ומטעם זה אסרם לישראל.
בסנהדרין נט יש מחלוקת על דם מן החי לבני נח, אבל שאר דם משמע שלכו"ע מותר.
וכן ראיתי שמפורש ברמב"ן בשאר מקומות (בראשית א, כט):
"והיה זה מפני שבעלי נפש התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם, נדמו בה לבעלי הנפש המשכלת, ויש להם בחירה בטובתם ומזוניהם ויברחו מן הצער והמיתה, והכתוב אומר "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ" (
קהלת ג כא). וכאשר חטאו והשחית כל בשר את דרכו על הארץ, ונגזר שימותו במבול ובעבור נח הציל מהם לקיום המין נתן להם רשות לשחוט ולאכול כי קיומם בעבורו.
ועם כל זה לא נתן להם הרשות בנפש ואסר להם אבר מן החי. והוסיף לנו במצות לאסור כל דם מפני שהוא מעמד לנפש כדכתיב (
ויקרא יז יד) "כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא, וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא", כי התיר הגוף בחי שאינו מדבר אחר המיתה, לא הנפש עצמה. וזה טעם השחיטה".
וכן בפירוש רמב"ן לבראשית ט, ד:
"אך בשר בנפשו דמו" - כתב רש"י בעוד נפשו בו בשר בנפשו לא תאכלו הרי אבר מן החי ואף דם לא תאכלו הרי דם מן החי אם כן יאמר בשר בנפשו ודמו לא תאכלו וזה כפי הפשט איננו נכון ולפי המדרש איננו אמת שלא נצטוו בני נח אלא על אבר מן החי כדברי חכמים (סנהדרין נט) לא על דם מן החי כדברי רבי חנינא בן גמליאל (שם) אבל פירושו אך בשר בנפשו שהיא דמו לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא
