קודם כל, אני מתנצל על החריפות שנפלטה מקולמוסי בהודעתי הקודמת, לאחר מעשה התחרטתי על הניסוחים, אבל בעקרונות הדברים אני עומד וגם ניצב, ואנסה להסביר אותם בצורה רחבה ומפורטת יותר. [זה עומד להיות ארוך, אבל אי אפשר להסביר את הדברים האלו בלי הרבה הקדמות].
נפלא ממש, לזה חיכיתי, אמנם חשבתי שיהיו לך מקורות יותר קשים, אבל בינתיים נראה לי שהדברים שהבאת רק מחזקים את טענת המתווכחים איתך.
אבל כדי להסביר את הדברים אני חייב להקדים כמה הקדמות, שהם עקרונות בסיס בכל הנוגע להבנת מהותו של עם ישראל, ולדרך בה מביטים על דברי בעלי המחשבה.
כאשר טוענים כי "אין ישראל אומה אלא בתורתה" עיקר הכוונה היא
לשלול את התפיסה שישנו קיום לעם היהודי כעם אחד בין העמים, בעל מהות דומה וחומרית כמו משפחות האדמה, אלא שעל זה בא הקב"ה ובנה קומה נוספת, קומה של תורה ומצוות שניתווספו על גבי אותה אומה שהיא כלל האומות.
המסר האמיתי באמירה הזו היא כך,
שהעם היהודי מראשית בריאתו, מתחילת יצירתו, היה מקושר ומחובר אל הבורא, מקורו ושורש נשמתו נעוץ בתורה עצמה, וכלשון המורגלת בפי כל, ואף שגורה בפיהם של צעירינו, "קוב"ה ואורייתא וישראל חד הוא". משפט המנסח את העיקרון כי אף על פי שכל האומות שורשם בעולם החומר, בעולם הגשמי, העם היהודי עצם קיומו נעוץ בעולם הרוחני, בעולם האלוקי, בעולם בו מתאחדת התורה עם נותן התורה.
אמנם בדבריך ישנה איזה נקודה בעייתית, ואני מרגיש חובה לבאר את זה: כאשר הרב
@פנחס ע או הרב
@בד קודש מדברים על התורה, הם מדברים על
קיום התורה בפועל, ברובד המציאותי והמוחשי, וכנגד זה הם גם מדברים על
עם ישראל המוחשי והמציאותי, ולכן הם עושים את ההקבלה הפשוטה כי כל דיני התורה המעשיים המבטאים את כללי הקיום וההרכבה
המציאותיים של העם היהודי תלויים בתורה [כמו דין הגירות, הקביעה האם באה היהדות מהאב או מהאם, ההפקעה שח המומרים מכל דיני התורה וזכויותיהם, גדר אחיך ורעך שבכל מקום תלוי באחיך במצוות, ועוד ועוד], ודבריהם צודקים לחלוטין.
אמנם ישנו רובד נוסף בעולם הפנימי [הקיים בהקבלה מדויקת לעולם החיצוני], והוא
שורש נשמתם של ישראל, אשר אתה מרבה להביא משם את ראיותך, ולהוכיח מזה כי מהותו של העם היהודי אינה תלויה ב
קיום המעשי של התורה, אלא באיזה רעיון נפרד מהתורה, וקיומו קיום עצמי בלי קשר לחוקי ה'. אבל כאן בדיוק הטעות שלך, כי
אם אתה מערב את העולם הפנימי והרוחני של נשמת ישראל, אתה חייב גם לערב במקביל את השורש הפנימי והרוחני של התורה, כי אם אתה עובר לרובד אחר, אז צריך לבחון את כל המושגים לאור אותו רובד, והרובד המקביל של שורש התורה זה הקב"ה בעצמו, [כי התורה והמצוות בעולם הגשמי היא הקשר עם הבורא בעולם הפנימי], ו"קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד הוא" בעולם הפנימי, ואדרבה בעולם הפנימי ההפרדה בין התורה לישראל היא קשה אף יותר, כי שם התורה מתאחדת הרבה יותר עם נותן התורה, ואם ישראל הם חלק ה', אז התאחדותם עם התורה היא הרבה יותר מוחלטת.
ולכן דברי הרס"ג כי
אין ישראל אומה אלא בתורותיה, הם המה דברי המקובלים עצמם, אלא שהמקובלים דיברו על המהות הפנימית, הן של התורה והן של ישראל, והרס"ג דיבר על ההתגלות החיצונית של דברי המקובלים.
[וזה בדיוק כמו קשר של חתן וכלה, שיהיה מי שידבר על המהות, על הקשר הפנימי בשורש נשמתם, ויהיה מישהו אחר שידבר על הפעולות ההדדיות המחויבות ביניהם, וזה בסך הכל התבטאות חיצונית של הקשר הפנימי, ואם בגלל תוצאות חיצונית מגיע הדבר לאיבוד זכויות, אז זה מעיד גם שהנקודה הפנימית מתגלית פחות, כי ברור ששני המערכות, החיצונית והפנימית, שייכות זה כנגד זה באופן הדוק, ועל כן אפשר שלפעמים אצל יחידים על ידי הרס המעשים יכול הדבר להגיע לניתוק מהשורש]. [הרב
@פנחס ע והרב
@בד קודש תתקנו אותי אם אני טועה בפרשנות דבריכם]
וכלשונו הנפלאה של המהר"ל שהבאת בעצמך בדבריך [ההדגשות ממני]:
כלומר, עם ישראל שונים ממהותם של כל האומות, וטבעם הפנימי הרוחני נעוץ בשורשו בקב"ה עצמו, לעומת שאר האומות, אשר חלקם חלק גשמי וחומרי, והיינו כי עם ישראל אינו עוד אומה, אלא להיפך, הוא בעצם טבעו וכל קיומו שאוב ולקוח מהקיום האלוקי, מאותו שורש שמתאחד בתורה ובישראל גם יחד. [וכן, אני יודע שהשבע מילים האחרונות לא כתובות במהר"ל בפירוש, אבל העובדה שהמהר"ל לא כתב
כאן עוד דברים על הקב"ה לא אומר שאינם נכונים, אלא שסומך על המעיין שיקשר את הדברים לבד, ועל כן אם אנו יודעים שהקב"ה מתאחד עם התורה, אז התאחדות ישראל עם התורה מוכרחת ממילא].
או בדבריו המתוקים של האלשיך:
כלומר הנפש של עם ישראל ומהות האומה [הקרוי בלשון חז"ל 'כנסת ישראל' ומתאחדת עם המושג 'שכינה'], היא אינה חומרית וגשמית כמו שורשם של שאר האומות, אלא יונקת את מציאותה כביכול מהקב"ה עצמו. [וממילא הם שייכים ומחוברים בברית עם הבורא], ואף גם זאת שבחר ה' בגוף החומרי המסוים הוא שיתאחד עם הנשמה הפנימית הקרויה 'ישראל'
ויקבל את המצוות היוצאות ומשתלשלות מפנימיותה הרוחני של נשמת ישראל, כי החוץ אינו סתירה לפנים, אלא בו מתגלים
באופן מעשי בתורה ובמצוות הרעיון הפנימי הקיים בעולם הנשמות].
ואגב בדברי האלשיך כתוב בבירור את החילוק בין המציאות הפיזית, התלוי בבחירה ותלוי במתן תורה שאז הגוף מתאחד עם הנשמה הפנימית, לבין המציאות הרוחנית האלוקית, הבלתי משתנית, אשר תיאורטית יכלה לנוח על גוף אחר והיא היתה נקראת ממילא הכח של 'ישראל' והברית המוחלטת עם הבורא לנצח. [וח"ו אין בכוונתי לומר כי תיתכן שינוי בבחירה, כי זה סתירה למהות הברית, אלא רק להראות כי אי אפשר לדון על המערכת המוחשית באותם מילים של המערכת הפנימית, אלא אם עוברים למערכת אחרת צריך לדון בה כפי ענינה].
נשמת ישראל היא מהות רוחנית שדבקה בזרע אברהם בזכות מעשיו
ועם קצת יותר עומק, בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נכללו בתוכו כוחות רבים, וגם כח רוחני המקביל לכח הפנימי של 'ישראל', ותכליתו היתה להגביר את הכח הרוחני ['ישראל' שבתוכו], ולבחור על ידו בטוב, אך כאשר חטא נפרדו כוחותיו לאומות רבות ונפרדות, וכנגד ה'שבעים כוחות באדם' נחלק אדם הראשון לשבעים אומות, ועליהם
כחלק נפרד מהשבעים עומד הכח של 'ישראל' [כי כנודע ישראל הם מחוץ לספירת השבעים אומות], והוא אותו כח רוחני מזוכך שהיה ראוי להביא את אדם הראשון לתכליתו.
אמנם כח זה היה נפרד בעולם, ונסתובב העולם בלא שהכח הזה יתגלה ויבוא באופן מוחשי לגילוי בתוכו, עד שהגיע אברהם, ראש ושורש האומה הישראלית,
ובפעולותיו ומעשיו זכה להתחבר אל נשמת אברהם אשר בשבילה נברא העולם [וביחוד מכח העובדה שהוא בחר במעשיו לדבוק בדרך המנחילה את דרכו לבניו כמו שכתוב (בראשית יח, יט) '
כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו'], וזכה להמשיך - על ידי בחירותו ומעשיו - עליו ועל זרעו את הכח האלוקי הנקרא 'ישראל' [כמו שמפורש בתורה, כי מעלת ישראל נובעת מבחירותיו של אברהם ככתוב (בראשית כו, ד-ה) 'והרביתי את זרעך ככוכבי השמים ונתתי לזרעך את כל הארצות האל והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי'].
וכיום קיומנו כזרעו של אברהם נושאת בתוכה את החיבור המהותי לתורה ולהקב"ה, תהליך שלקח זמן עד שעם ישראל הושלם כצורתו והתאפשר לו לבוא בברית לקיום התורה בפועל ובמעשה, וקודם לכן היו עם הקב"ה בדרגת
שידוכים, ואחר מתן תורה
נתקדשו לו בפועל. אבל כמו שברור שאין שידוכים בלי שתכליתם קידושין ונישואין, כך ללא ספק כי עם ישראל צעד אל
החיבור הגמור עם הבורא, להיות מקבל את התורה בפועל ובמעשה, ומאותו הרגע נתאחדו בבורא לגמרי, ונעשתה התורה מהותם ועצמותם.
אגב הדברים האלו מפורשים בפסוקים עצמם (דברים לב, ח) 'בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבלת עמים למספר בני ישראל.
כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו'. כלומר בשעה שנפרדו הכוחות החומריים של משפחות האדמה לשבעים, באותו הזמן בירר לו ה' חלק לעצמו, חלק להיות איתו בהתקשרות מוחלטת, ואינם מתדמים למהות האומות, אלא הם מקבילים להם במערכת אחרת רוחנית, ועל כן המספר 'שבעים' בישראל עומד כנגד כלל האומות כולם, ויחודם ומעלתם היא שלקחם ה' להיות לו, היינו להתחבר בעצמותו כביכול, ולהתחבר אל התורה עצמה שהיא היא הקב"ה כביכול.
וכמדומני שכל מראה מקום שתביא שבו ידובר על כך שישראל נחשבים בנים למקום מצד המהות, יהוו הוכחה לדברי, כי רק החיבור האלוקי, והמהות הרוחנית היא לבדה יוצרת את המציאות של עם ישראל, והוא אינו עם ככל האומות אלא עם ששורשו ומהותו נעוץ בקשר האלוקי, בשקר המחייב את התורה כחלק מהשלמת הברית עם הבורא. [אם תצמא מקום בו נאמר על
גופות ישראל שהם בנים למקום בכל מקרה, יהיה על מה לדון].
בודאי, כי כבר מאברהם התחילו ישראל להתחבר בהקב"ה, ולהיות נעוצים יותר ויותר בהתאחדות איתו, ומבחינתנו הדבר מספיק כדי להודות עליו, אבל ברור שזה לא סותר ש
המהות הפנימית של עם ישראל היתה מוכרחת לצעוד לשם, כי זה המהות הפנימית של נשמת ישראל, והחיבור השלם בין הגופות לבין 'נשמת ישראל' הנעלית, נעשה רק במתן תורה [והתחזק יותר בבניין בית המקדש], וההודאה על כל שלב לא סותרת במאומה שבלי התורה אנו מנותקים מהחיבור המלא עם שורש 'נשמת ישראל'
אפשר להאריך עוד ועוד, אבל רק אסכם בשני משפטים את הויכוח בינינו:
א. הרובד החיצוני של הזכויות הנובעות מהיות האומה אומה אחת, תלויים בכל התורה [וביחוד בקבלת חז"ל], בקיום התורה, וכפי קיום התורה כך נחשב האדם לחלק מהאומה, וכפי הריחוק מקיום התורה הוא מורחק מהאומה.
ב. ברובד הפנימי של הדברים וכאשר מדברים על 'נשמת ישראל' ההקבלה היא גם ל'נשמת התורה' שהיא היא הקשר והדבקות האלוקית והשייכות המהותית אליו, וללא ספק כי שייכות למהות הבורא היא הסיבה הפנימית שעם ישראל שייכים לתורה, כי "קב"ה וישראל ואורייתא חד הוא".
