- הודעות
- 4,590
- תודות
- 16,598
- נקודות
- 895
בירושלמי (כלאים פ"ז ה"ו) מסתפק רבי יוסי, אם מברכים המוציא לחם מן הארץ על לחם שנעשה מחמשת מיני דגן שגדלו בעציץ שאינו נקוב.
וכתב השואל ומשיב (ציון ירושלים) שלכן מסתפק רבי יוסי רק על ברכת המוציא ולא על ברכת המזון, שעיקר הספק הוא, אם אפשר לקרוא לעציץ שאינו נקוב 'ארץ', וכמבואר בסוגייתנו 'מארצך' ולא כל ארצך.
כלומר שלרבי יוחנן הדורש את הפסוק בביכורים (דברים כו ב) 'מארצך' ולא כל ארצך, אי אפשר להביא ביכורים שגדלו בעציץ, הרי שעציץ אינו נחשב לארצך.
והקשה השדי חמד (מערכת כף כלל ק), שהרי לרבי יוחנן גם פירות שגדלו בעציץ נקוב אי אפשר להביאם כביכורים, ואף שאין מי שסובר שעציץ נקוב אינו נקרא ארץ. אלא צריך לומר שלכן אינו מביא ביכורים הגדלים בעציץ, כיון שזה לא מובחר, והפסוק 'מארצך' בא למעט ביכורים הגדלים במקומות שאינם מובחרים.
והנה כתב החיי אדם (ח"א כלל נא סי"ז), העושה פת מאחד מחמשת מיני דגן שגדלו בעציץ שאינו נקוב, אינו מברך עליו המוציא לחם מן הארץ, שעציץ שאינו נקוב אינו נקרא ארץ כמבואר בירושלמי (שם), אלא מברך עליו בורא מיני מזונות. ומכל מקום מברך עליו ברכת המזון כמבואר בגמרא (ברכות מז:), שהאוכל טבל של עציץ שאינו נקוב אין מזמנין עליו, משמע שאם עישרו מזמנין עליו. ובנשמת אדם (ח"ב כלל קנב סק"א) כתב שאף שמברכים על זה ברכת המזון, מכל מקום אין ראיה מזה לגבי ברכת המוציא, שאינם קשורים זה בזה, וראיה שהרי על המן ברכו ברכת המזון, כמבואר בברכות (מח:) משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, ובודאי לא ברכו על המן המוציא לחם מן הארץ.
והאגלי טל (מלאכת דש סק"ח) כתב שמברכים על לחם מעציץ שאינו נקוב המוציא, והטעם שהרי מבואר בגמרא (שם מז:) שמזמנין עליו, ומסתמא היינו שמברך ברכת המזון. ואף שיתכן לפרש את דברי הגמרא שמזמנין עליו, היינו שמצטרף לזימון כיון שאכל כזית דגן, אף שאינו צריך לברך ברכת המזון, מכל מקום הפשט הפשוט בגמרא שהכוונה היא שמברך ברכת המזון. ואם כן, יש כלל בירושלמי (ברכות פ"ו ה"א) שעל מה שמברכים ברכת המזון מברכים עליו גם המוציא, והרמב"ם (ברכות פ"ג הי"א) והרא"ש (ברכות פ"ו סי' טז) הביאו זאת, וכיון שמברכים על לחם כזה ברכת המזון גם מברכים עליו המוציא.
עוד הביא ראיה שמברכים על לחם זה ברכת המזון, מהנאמר בפסחים (לה:) שאין יוצאין ידי חובת אכילת מצה ממצה העשויה מחטים של טבל שגדלו בעציץ שאינו נקוב, הרי שאם הפריש עליהם תרומות ומעשרות יוצאים ידי חובה. והתוספות (סוכה כז. ד"ה אי) כתבו שמה שאמרו בגמרא (ברכות מט:) שאם לא אמר יעלה ויבוא בברכת המזון ביו"ט מחזירין אותו כיון שחייב לאכול פת, היינו בליל יו"ט ראשון של פסח וסוכות, שאז יש לאדם חיוב לאכול כזית פת. ואם נאמר שהאוכל כזית של פת שגדל בעציץ שאינו נקוב אינו מברך ברכת המזון, א"כ אין חיוב לברך ברכת המזון בליל יו"ט של פסח, שהרי יכול לאכול מצה של עציץ שאינו נקוב שאין מברכים עליו ברכת המזון. אלא על כרחך, שגם על פת של עציץ שאינו נקוב מברכים ברכת המזון, וא"כ גם מברכים עליו המוציא, לפי הכלל שכל מה שמברכים עליו ברכת המזון, מברכים עליו המוציא.
גם השדי חמד (מערכת כף כלל ק) העיר על דברי החיי אדם, שהרי בהמשך דברי הירושלמי (כלאים פ"ז ה"ו) נאמר שרבי יונה הסתפק אם אפשר לסכך את הסוכה בדלעת המחוברת בעציץ שאינו נקוב. ופירש הפני משה (ד"ה ר' יונה) שזה היה פשוט לו שמברכים עליו המוציא לחם מן הארץ, אלא שמסתפק רק על הדין שצריך לסכך את הסוכה בדבר התלוש, אם דלעת המחוברת בעציץ שאינו נקוב נחשבת כמחוברת לגבי סיכוך. וכיון שרבי יוסי מסתפק איזה ברכה מברכים עליו, ולרבי יונה פשוט שמברכים המוציא, הרי הכלל הוא שאין ספק של אמורא אחד, מוציא מידי ודאי מה שפשוט לאמורא השני.
גם מוכח שהירושלמי סובר שהספק נפשט שמברך המוציא, שהרי הירושלמי (ברכות פ"ו ה"א) נתן כלל שעל מה שמברכים ברכת המזון לאחר האכילה, מברכים עליו לפני האכילה המוציא, ולא הקשה על הכלל הזה מלחם שגדל בעציץ שאינו נקוב, שמברכים עליו ברכת המזון, ואף על פי כן לגבי ברכת המוציא הוא ספק. והטעם משום שהירושלמי סובר שהספק נפשט, ומברכים עליו המוציא. גם הרמב"ם (ברכות פ"ג הי"א) כתב, שכל מה שמברכים עליו בורא מיני מזונות, מברכים לאחריו ברכה אחת מעין שלש חוץ מן האורז. ולא הוציא מהכלל גם לחם שנעשה מחטים שגדלו בעציץ שאינו נקוב.
וגם על הראיה שהביא החיי אדם, מהמן שברכו עליו ברכת הזן, ולא בירכו עליו המוציא לחם מן הארץ, העיר השדי חמד, שרק לאחר שתיקנו כל השלש ברכות של ברכת המזון, אז תיקנו את הכלל שכל מה שמברכים עליו ברכת המזון מברכים עליו גם המוציא, אבל בזמן שאכלו את המן, שלא היה להם רק ברכה אחת 'ברכת הזן', לא היתה תקנה זו שתהיה הברכה לפניה המוציא. וכן בזמן משה רבינו עדיין לא היתה התקנה לברך קודם האכילה, שהרי כל ברכת הנהנין אינם אלא מדרבנן, ולכן אין ללמוד מזה לגבי ברכה על לחם שנעשה מחטים שגדלו בעציץ שאינו נקוב.
וכתב השואל ומשיב (ציון ירושלים) שלכן מסתפק רבי יוסי רק על ברכת המוציא ולא על ברכת המזון, שעיקר הספק הוא, אם אפשר לקרוא לעציץ שאינו נקוב 'ארץ', וכמבואר בסוגייתנו 'מארצך' ולא כל ארצך.
כלומר שלרבי יוחנן הדורש את הפסוק בביכורים (דברים כו ב) 'מארצך' ולא כל ארצך, אי אפשר להביא ביכורים שגדלו בעציץ, הרי שעציץ אינו נחשב לארצך.
והקשה השדי חמד (מערכת כף כלל ק), שהרי לרבי יוחנן גם פירות שגדלו בעציץ נקוב אי אפשר להביאם כביכורים, ואף שאין מי שסובר שעציץ נקוב אינו נקרא ארץ. אלא צריך לומר שלכן אינו מביא ביכורים הגדלים בעציץ, כיון שזה לא מובחר, והפסוק 'מארצך' בא למעט ביכורים הגדלים במקומות שאינם מובחרים.
והנה כתב החיי אדם (ח"א כלל נא סי"ז), העושה פת מאחד מחמשת מיני דגן שגדלו בעציץ שאינו נקוב, אינו מברך עליו המוציא לחם מן הארץ, שעציץ שאינו נקוב אינו נקרא ארץ כמבואר בירושלמי (שם), אלא מברך עליו בורא מיני מזונות. ומכל מקום מברך עליו ברכת המזון כמבואר בגמרא (ברכות מז:), שהאוכל טבל של עציץ שאינו נקוב אין מזמנין עליו, משמע שאם עישרו מזמנין עליו. ובנשמת אדם (ח"ב כלל קנב סק"א) כתב שאף שמברכים על זה ברכת המזון, מכל מקום אין ראיה מזה לגבי ברכת המוציא, שאינם קשורים זה בזה, וראיה שהרי על המן ברכו ברכת המזון, כמבואר בברכות (מח:) משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, ובודאי לא ברכו על המן המוציא לחם מן הארץ.
והאגלי טל (מלאכת דש סק"ח) כתב שמברכים על לחם מעציץ שאינו נקוב המוציא, והטעם שהרי מבואר בגמרא (שם מז:) שמזמנין עליו, ומסתמא היינו שמברך ברכת המזון. ואף שיתכן לפרש את דברי הגמרא שמזמנין עליו, היינו שמצטרף לזימון כיון שאכל כזית דגן, אף שאינו צריך לברך ברכת המזון, מכל מקום הפשט הפשוט בגמרא שהכוונה היא שמברך ברכת המזון. ואם כן, יש כלל בירושלמי (ברכות פ"ו ה"א) שעל מה שמברכים ברכת המזון מברכים עליו גם המוציא, והרמב"ם (ברכות פ"ג הי"א) והרא"ש (ברכות פ"ו סי' טז) הביאו זאת, וכיון שמברכים על לחם כזה ברכת המזון גם מברכים עליו המוציא.
עוד הביא ראיה שמברכים על לחם זה ברכת המזון, מהנאמר בפסחים (לה:) שאין יוצאין ידי חובת אכילת מצה ממצה העשויה מחטים של טבל שגדלו בעציץ שאינו נקוב, הרי שאם הפריש עליהם תרומות ומעשרות יוצאים ידי חובה. והתוספות (סוכה כז. ד"ה אי) כתבו שמה שאמרו בגמרא (ברכות מט:) שאם לא אמר יעלה ויבוא בברכת המזון ביו"ט מחזירין אותו כיון שחייב לאכול פת, היינו בליל יו"ט ראשון של פסח וסוכות, שאז יש לאדם חיוב לאכול כזית פת. ואם נאמר שהאוכל כזית של פת שגדל בעציץ שאינו נקוב אינו מברך ברכת המזון, א"כ אין חיוב לברך ברכת המזון בליל יו"ט של פסח, שהרי יכול לאכול מצה של עציץ שאינו נקוב שאין מברכים עליו ברכת המזון. אלא על כרחך, שגם על פת של עציץ שאינו נקוב מברכים ברכת המזון, וא"כ גם מברכים עליו המוציא, לפי הכלל שכל מה שמברכים עליו ברכת המזון, מברכים עליו המוציא.
גם השדי חמד (מערכת כף כלל ק) העיר על דברי החיי אדם, שהרי בהמשך דברי הירושלמי (כלאים פ"ז ה"ו) נאמר שרבי יונה הסתפק אם אפשר לסכך את הסוכה בדלעת המחוברת בעציץ שאינו נקוב. ופירש הפני משה (ד"ה ר' יונה) שזה היה פשוט לו שמברכים עליו המוציא לחם מן הארץ, אלא שמסתפק רק על הדין שצריך לסכך את הסוכה בדבר התלוש, אם דלעת המחוברת בעציץ שאינו נקוב נחשבת כמחוברת לגבי סיכוך. וכיון שרבי יוסי מסתפק איזה ברכה מברכים עליו, ולרבי יונה פשוט שמברכים המוציא, הרי הכלל הוא שאין ספק של אמורא אחד, מוציא מידי ודאי מה שפשוט לאמורא השני.
גם מוכח שהירושלמי סובר שהספק נפשט שמברך המוציא, שהרי הירושלמי (ברכות פ"ו ה"א) נתן כלל שעל מה שמברכים ברכת המזון לאחר האכילה, מברכים עליו לפני האכילה המוציא, ולא הקשה על הכלל הזה מלחם שגדל בעציץ שאינו נקוב, שמברכים עליו ברכת המזון, ואף על פי כן לגבי ברכת המוציא הוא ספק. והטעם משום שהירושלמי סובר שהספק נפשט, ומברכים עליו המוציא. גם הרמב"ם (ברכות פ"ג הי"א) כתב, שכל מה שמברכים עליו בורא מיני מזונות, מברכים לאחריו ברכה אחת מעין שלש חוץ מן האורז. ולא הוציא מהכלל גם לחם שנעשה מחטים שגדלו בעציץ שאינו נקוב.
וגם על הראיה שהביא החיי אדם, מהמן שברכו עליו ברכת הזן, ולא בירכו עליו המוציא לחם מן הארץ, העיר השדי חמד, שרק לאחר שתיקנו כל השלש ברכות של ברכת המזון, אז תיקנו את הכלל שכל מה שמברכים עליו ברכת המזון מברכים עליו גם המוציא, אבל בזמן שאכלו את המן, שלא היה להם רק ברכה אחת 'ברכת הזן', לא היתה תקנה זו שתהיה הברכה לפניה המוציא. וכן בזמן משה רבינו עדיין לא היתה התקנה לברך קודם האכילה, שהרי כל ברכת הנהנין אינם אלא מדרבנן, ולכן אין ללמוד מזה לגבי ברכה על לחם שנעשה מחטים שגדלו בעציץ שאינו נקוב.