נדיב לב

משתמש מוביל
gemgemgemgemgem
פרסם מאמר
פרסם 5 מאמרים
פרסם 15 מאמרים!
פרסם 30 מאמרים!
הודעות
3,442
פוסט השבוע
4
תודות
16,886
נקודות
695
בלא מעט פלטפורמות שקשורים לציבור החרדי - וגם כאן בפורמינו - אנחנו רגילים לשחרר קיטור על תופעות שטעונות שיפור בציבור שלנו. יש לכך מקום, שכן חברה שאינה יודעת לבקר את עצמה היא חברה שקופאת על שמריה. כמובן, יש להבחין בין ביקורת פנימית בונה, שמטרתה להציף עיוותים כדי לתקן, לבין ביקורת הנובעת מהוצאת לעז וניגוח גרידא.

אולם באשכול דנן, אני מבקש להניח בצד את העיוותים והליקויים, ולהפנות את אור הזרקורים... דווקא אל רוב הכוס המלאה. שלמען האמת, היא כמעט גדושה. אז בואו נהדהד כאן את הסיפורים היפים, את ההנהגות הנפלאות ואת מעשי המופת היומיומיים שייחודיים לציבור שלנו וקשה למצוא כמותם אם בכלל, במקומות אחרים.

חשוב לי להדגיש. בשונה מאשכולות אחרים שמספרים סיפור יפה, ומעלים על נס מעשה גדול של אדם קטן, אבל באשכול דנן, המטרה, לא רק לספר סיפור יפה, אלא בעיקר להביא לידי ביטוי מעשים שמאפיינים באופן מובהק ובלעדי את הציבור שלנו ואת יסודותיו.

בהודעה הבאה אפתח בסיפור מופלא ששמעתי מכלי ראשון בערב חג הפסח, ורק כעת התפניתי להעלותו על הכתב.
והאמת, זו הסיבה שהביאה אותי לפתוח את האשכול. כי כמו הסיפור הנ"ל, חשוב לאסוף את כל אותן פנינים שמתפזרות בין ההמון, לחשוף אותן לאור השמש ולתת להן את הבמה המגיעה להן, במקום שינבלו בפינה נסתרת.
 
ערב פסח. בדירה הקטנה של משפחת לוי (שם בדוי) שררה המולה שלא תתואר. רחלי, אמא לחבורת ילדים... הרגישה שהכוחות שלה אזלו מזמן. המלחמה שבחוץ עברה מזמן למלחמה בבית פנימה. אין חיידר, אין גנים, אין קייטנות ואין לאן לברוח. והילדים, במרץ הבלתי נדלה שלהם, הפכו את הבית שוב ושוב, בדיוק כשהיא ניסתה להשתלט על הניקיון הכמעט אחרון.

אבל באותו בוקר, קרה משהו אחר. רחלי נשמה עמוק וקיבלה על עצמה קבלה קטנה גדולה, "היום אני לא כועסת". לא משנה מה יקרה, לא משנה כמה הבית יתבלגן, כמה פעמים מוישי יכנס בטעות... עם לחמנייה לחדר שכבר קבל פלומבה "כשר לפסח", היא תצא מגדרה ופשוט לא תכעס. לא תרים קול. תשרה אוירה טובה עד כמה שאפשר...

היום עבר עליה בגבורה עילאית. כמובן, היו רגעים שבהם הקול הכעוס שלה כבר עמד במפתן הגרון, רגעים שבהם הילדים באמת "הרוויחו ביושר" גערה הגונה, אבל רחלי שתקה לא כעסה, אפילו חייכה.

בערב דפיקה בדלת. על המפתן עמד אדם חרדי שפניו נראו לה מוכרות, אך היא לא הצליחה להיזכר מאיפה.

"סליחה" פתח האיש ואמר, "את זוכרת שלפני שלוש שנים דפקת למישהו את הרכב ביציאה מהחניה?"

לפתע הכל צף ועלה. היא זכרה היטב את המקרה. למרות שהמצב הכלכלי אז היה דחוק מאוד, היא לא היססה. היא השאירה פתק, יצרה קשר עם בעל הרכב ושילמה לו כאלף שקלים על הנזק שגרמה.

"אז אני האיש עם הרכב שנדפק... אבל מאז לא מצאתי זמן ללכת למוסך וכך חלפו השנים. היום סוף סוף הגיע קונה, ולאחר בדיקה במוסך, התברר שהמכה ההיא בכלל לא הורידה מערך הרכב. בשורה תחתונה, לא הפסדתי בגללך שקל. ולכן אני מרגיש שאני חייב להחזיר לך אותו. הנה האלף שקלים שלך בחזרה".

רחלי עמדה שם המומה, לא התנגדה, השטרות בידיה. דמעות של התרגשות עלו בעיניה.


עד כאן הסיפור ששמעתי מכלי ראשון והעליתי אותו ע"ג הכתב.

אבל שימו לב, בסיפור הזה יש שתי נקודות מעוררות מחשבה.
א. לפעמים הקב"ה משלם שכרו של אדם בתוך זמן קצר.
ב. אך בעיני מה שיותר מדהים, למצוא אדם שמחזיר סכום כסף לא מובטל לאחר כמה שנים טובות, ולו בגלל הערכים הנפלאים שעליהם חונך במסגרת הציבור שלנו.

אז אמרו נא ידידי, האם אתם מכירים אדם שאינו נמנה על הציבור החרדי, שהיה מחזיר סכום כסף לא מבוטל?

אשרי העם שככה לו.
 
לפני שעות מספר חלפתי על פתח מאפיה שאופה מקמח יבש וזה היה נראה יותר מעצרת המליון ולרגע חשבתי באיזה עוד ציבור אנשים היו מוכנים לחשוב לבדוק ולברר הדק היטב בשביל לדקדק בהלכות שניתנו לפני אלפי שנים.
 
ערב פסח. בדירה הקטנה של משפחת לוי (שם בדוי) שררה המולה שלא תתואר. רחלי, אמא לחבורת ילדים... הרגישה שהכוחות שלה אזלו מזמן. המלחמה שבחוץ עברה מזמן למלחמה בבית פנימה. אין חיידר, אין גנים, אין קייטנות ואין לאן לברוח. והילדים, במרץ הבלתי נדלה שלהם, הפכו את הבית שוב ושוב, בדיוק כשהיא ניסתה להשתלט על הניקיון הכמעט אחרון.

אבל באותו בוקר, קרה משהו אחר. רחלי נשמה עמוק וקיבלה על עצמה קבלה קטנה גדולה, "היום אני לא כועסת". לא משנה מה יקרה, לא משנה כמה הבית יתבלגן, כמה פעמים מוישי יכנס בטעות... עם לחמנייה לחדר שכבר קבל פלומבה "כשר לפסח", היא תצא מגדרה ופשוט לא תכעס. לא תרים קול. תשרה אוירה טובה עד כמה שאפשר...

היום עבר עליה בגבורה עילאית. כמובן, היו רגעים שבהם הקול הכעוס שלה כבר עמד במפתן הגרון, רגעים שבהם הילדים באמת "הרוויחו ביושר" גערה הגונה, אבל רחלי שתקה לא כעסה, אפילו חייכה.

בערב דפיקה בדלת. על המפתן עמד אדם חרדי שפניו נראו לה מוכרות, אך היא לא הצליחה להיזכר מאיפה.

"סליחה" פתח האיש ואמר, "את זוכרת שלפני שלוש שנים דפקת למישהו את הרכב ביציאה מהחניה?"

לפתע הכל צף ועלה. היא זכרה היטב את המקרה. למרות שהמצב הכלכלי אז היה דחוק מאוד, היא לא היססה. היא השאירה פתק, יצרה קשר עם בעל הרכב ושילמה לו כאלף שקלים על הנזק שגרמה.

"אז אני האיש עם הרכב שנדפק... אבל מאז לא מצאתי זמן ללכת למוסך וכך חלפו השנים. היום סוף סוף הגיע קונה, ולאחר בדיקה במוסך, התברר שהמכה ההיא בכלל לא הורידה מערך הרכב. בשורה תחתונה, לא הפסדתי בגללך שקל. ולכן אני מרגיש שאני חייב להחזיר לך אותו. הנה האלף שקלים שלך בחזרה".

רחלי עמדה שם המומה, לא התנגדה, השטרות בידיה. דמעות של התרגשות עלו בעיניה.


עד כאן הסיפור ששמעתי מכלי ראשון והעליתי אותו ע"ג הכתב.

אבל שימו לב, בסיפור הזה יש שתי נקודות מעוררות מחשבה.
א. לפעמים הקב"ה משלם שכרו של אדם בתוך זמן קצר.
ב. אך בעיני מה שיותר מדהים, למצוא אדם שמחזיר סכום כסף לא מובטל לאחר כמה שנים טובות, ולו בגלל הערכים הנפלאים שעליהם חונך במסגרת הציבור שלנו.

אז אמרו נא ידידי, האם אתם מכירים אדם שאינו נמנה על הציבור החרדי, שהיה מחזיר סכום כסף לא מבוטל?

אשרי העם שככה לו.
ה"הֶפי אֶנד" הרס לי.
מקווה שאני לא היחיד.
עריכה: עי' כאן.
 
נערך לאחרונה:
ה"הֶפי אֶנד" הרס לי.
לא באתי להציע כאן סיפור מתח אלא לספר דברים כהווייתן. ולכן הצפייה שהסיפור יסתיים כמו טרגדיה יוונית... פחות מובנית.

אבל שימו לב, בסיפור הזה יש שתי נקודות מעוררות מחשבה.
א. לפעמים הקב"ה משלם שכרו של אדם בתוך זמן קצר.
ב. אך בעיני מה שיותר מדהים, למצוא אדם שמחזיר סכום כסף לא מובטל לאחר כמה שנים טובות, ולו בגלל הערכים הנפלאים שעליהם חונך במסגרת הציבור שלנו.
ג. שכחתי לציין בהקשר לאשכול, את המעשה של רחלי.
לפתע הכל צף ועלה. היא זכרה היטב את המקרה. למרות שהמצב הכלכלי אז היה דחוק מאוד, היא לא היססה. היא השאירה פתק, יצרה קשר עם בעל הרכב ושילמה לו כאלף שקלים על הנזק שגרמה.
 
לא זלזלתי בעובדה, להיפך.
ניסיתי לְזַרְקֵר את ההתגברות העצומה של האמא בערב הפסח, מעבר לאלף השקלים.
אפשר למקד את לבו של הסיפור, לכאן או לכאן. באשכול דנן בחרתי להפנות את המבט דווקא על המעשה של אותו איש עלום שהפציע לאחר ג' שנים בפתח ביתה של האם המתגברת.
 
בלא מעט פלטפורמות שקשורים לציבור החרדי - וגם כאן בפורמינו - אנחנו רגילים לשחרר קיטור על תופעות שטעונות שיפור בציבור שלנו. יש לכך מקום, שכן חברה שאינה יודעת לבקר את עצמה היא חברה שקופאת על שמריה. כמובן, יש להבחין בין ביקורת פנימית בונה, שמטרתה להציף עיוותים כדי לתקן, לבין ביקורת הנובעת מהוצאת לעז וניגוח גרידא.

אולם באשכול דנן, אני מבקש להניח בצד את העיוותים והליקויים, ולהפנות את אור הזרקורים... דווקא אל רוב הכוס המלאה. שלמען האמת, היא כמעט גדושה. אז בואו נהדהד כאן את הסיפורים היפים, את ההנהגות הנפלאות ואת מעשי המופת היומיומיים שייחודיים לציבור שלנו וקשה למצוא כמותם אם בכלל, במקומות אחרים.

חשוב לי להדגיש. בשונה מאשכולות אחרים שמספרים סיפור יפה, ומעלים על נס מעשה גדול של אדם קטן, אבל באשכול דנן, המטרה, לא רק לספר סיפור יפה, אלא בעיקר להביא לידי ביטוי מעשים שמאפיינים באופן מובהק ובלעדי את הציבור שלנו ואת יסודותיו.

בהודעה הבאה אפתח בסיפור מופלא ששמעתי מכלי ראשון בערב חג הפסח, ורק כעת התפניתי להעלותו על הכתב.
והאמת, זו הסיבה שהביאה אותי לפתוח את האשכול. כי כמו הסיפור הנ"ל, חשוב לאסוף את כל אותן פנינים שמתפזרות בין ההמון, לחשוף אותן לאור השמש ולתת להן את הבמה המגיעה להן, במקום שינבלו בפינה נסתרת.
ישנו דבר ענק במגזר - והוא מרגש עד דמעות למי שמכיר.

בדורינו הדור האחרון, נתרבו באופן אדיר למדי - לקויי תקשורת [אוטיזם] והתסמונות למיניהם וסוגיהם,
והנה, ישנו מיזם גדול של בנות סימנרים המתנדבות ללא כל תשלום [!!!] ולוקחות את הילדים בזמנים קשים, בכדי שאימותיהם יוכלו לנוח מעט ולישב בשקט ושלווה מספר שעות, עד שיחזור הילד ואיתו ההתמודדות והקושי הרב [למי שמכיר..],

וזהו תופעה מרגשת במיוחד, ואיני מתכוון להוריד מן שאר ההתנדבויות של הצלה וכדו', אך בסופו של דבר - אין המדובר באנשים תזיזתיים ובעלי הפרעות קשב, שקשה להם הישיבה על הכסא, ולכך נהנהים מן "המצעב" ומשוטטים באפנועים וקטנועים...

אלא -
בבנות סמינר צדקניות יר"ש, שגם להם חשובה השינה והשקט בשבת אחה"צ ובשאר זמנים לחוצים !!
אך - טוב הלב ומידות הטובות בהם ניחנו, הם הגורמים למעשים הנאצלים שעושות דבר יום ביומו...

בזכות נשים צדקניות נגאלו ועתידים להיגאל.
 
בחג הפסח האחרון, בצל ניסי השם במלחמה מול צרי נפשנו, הושיבה המלכות פרוזדאות על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל.
הכניסה לכותל הוגבלה, ומחסומים הוטלו בדרכים המובילות אליו.
וכאן, משפחות רבות מיושבי עיה"ק פתחו את ביתם, והציעו לציבור העולים הגדול (כן, גם בצל ההגבלות וצמצום התחב"צ - אנשים עלו לרגל!) לעלות לגג ביתם, ולשזוף בעיניהם את מקום מקדשנו החרב (לע"ע).
בתוך כל הבלאגן של החג, אנשים זרים עוברים מהבוקר ועד הלילה בתוך הבית למשך שעות ארוכות.
יצויינו גם תושבים שהעמידו שולחנות ערוכים בכל טוב (אוכל, שתייה, יין) לעולי הרגל, למען הַנְעֵם את המתנתם המשמימה על יד מחסומי המשטרה.
 
בחג הפסח האחרון, בצל ניסי השם במלחמה מול צרי נפשנו, הושיבה המלכות פרוזדאות על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל.
הכניסה לכותל הוגבלה, ומחסומים הוטלו בדרכים המובילות אליו.
וכאן, משפחות רבות מיושבי עיה"ק פתחו את ביתם, והציעו לציבור העולים הגדול (כן, גם בצל ההגבלות וצמצום התחב"צ - אנשים עלו לרגל!) לעלות לגג ביתם, ולשזוף בעיניהם את מקום מקדשנו החרב (לע"ע).
בתוך כל הבלאגן של החג, אנשים זרים עוברים מהבוקר ועד הלילה בתוך הבית למשך שעות ארוכות.
יצויינו גם תושבים שהעמידו שולחנות ערוכים בכל טוב (אוכל, שתייה, יין) לעולי הרגל, למען הַנְעֵם את המתנתם המשמימה על יד מחסומי המשטרה.
ידועים הם תושבי הרובע במידת הכנסת האורחים שלהם וטוב ליבם..

סוף סוף, זה מה שקרה ויקרה בעזהשי"ת בקרוב ממש עת יבוא ינון.
 
תופעה נוספת העזרה למבוגרים היתי באיזה אזור בארץ אם חבר ואשה מבוגרת ביקשה ממנו להביא לה את העגלת קניות שלה ושנינו קפצה כמובן מאיליו שנעשה את זה ואם כל כך שמח והתפעלה והיה נראה שאצלם זה לא מובן מאיליו
 
הרגע שאלתי את עצמי, מה זה באמת חרדי? (נ.ב בהקשר לאשכול, ולא במובן הרחב!)
ואילו חלק מהתשובות שקבלתי.

לחלק סנדוויצ'ים בבתי חולים.
לפתוח גמ"ח על מוצצים. תרופות. כרית לברית ומה לא....?
לארגן עזר ליולדות.
לארגן יום כיף, לאלמנות.
להזין קופות צדקה שמגלגלים מיליונים עבור עזרה לציבור.
להימנע מפרסום דברים שבצנעה, לשון הרע ורכילות צהובה (בעיתונים).
לתת דירות לשכנים לרגל שמחות.
לארגן פינות מזון ושתיה לצועדים בהלוויית מרנן ורבנן זצ"ל.
להשאיל ציוד רפואי.
להציע בהתנדבות ייעוץ להורים של נוער מתמודד.
נדוניה לכלות.
עזרה רצינית לחתנים.
גמחי"ם בכל פינה בלי סרך ריבית!

וזה רק מקצת שבמקצת!!!
 
נערך לאחרונה:
בעוברי ברחובות בני ברק, נתקלו עיני ביהודי הדור פנים, גבוה משכמו ומעלה מכל העם, בעודו מעביר ילדה קטנה מצד אחד של הכביש לצידו השני.
היה זה הג"ר יעקב קרפ שליט"א, מראשי ישיבות חדרה ק"ס (בעבר) וקרית מלך (בהווה).
 
משהו שכולם מכירים:

יהודי יקר, בר אוריין ונעים הליכות,
נוהג לסרוק את פורומנו הנכבד הלוך ושוב, פנים ואחור
וטורח להודות לכל הודעה באשר היא, אף אם דעתו שונה.

כמו כן, הוא מציע את עצמו לעזרה לכל משתמש חדש (את רובם לא יכיר אישית לעולם),
ואף מזכה כל פנייה אליו בלייק כפול.

והוא מתמיד בנוהגים נעלים ומעודדים אלו למשך תקופה ארוכה.
 
בעוברי ברחובות בני ברק, נתקלו עיני ביהודי הדור פנים, גבוה משכמו ומעלה מכל העם, בעודו מעביר ילדה קטנה מצד אחד של הכביש לצידו השני.
היה זה הג"ר יעקב קרפ שליט"א, מראשי ישיבות חדרה ק"ס (בעבר) וקרית מלך (בהווה).
גם חילונים מעבירים ילדים את הכביש, אבל לא נראה לי מצוי שפרופסורים מורידים את כבודם להעיבר ילד לכביש.
 
לפני שעות מספר חלפתי על פתח מאפיה שאופה מקמח יבש וזה היה נראה יותר מעצרת המליון ולרגע חשבתי באיזה עוד ציבור אנשים היו מוכנים לחשוב לבדוק ולברר הדק היטב בשביל לדקדק בהלכות שניתנו לפני אלפי שנים.
זה הדבר האחרון שהייתי משבח בו את הציבור שעט על דלתי המאפיות ואכמ"ל. אבל אולי זה רק מיעוט קטן שמלמד לשבח על רוב הציבור.
 
זה הדבר האחרון שהייתי משבח בו את הציבור שעט על דלתי המאפיות ואכמ"ל. אבל אולי זה רק מיעוט קטן שמלמד לשבח על רוב הציבור.
כמובן שיש הרבה דברים קודם אבל לפי הבנתי כל מהות האשכול זה למצא את הדברים שהיינו מעבירים ביקורת אמנם בוחרים להסתכל בצורה שונה
 
בלא מעט פלטפורמות שקשורים לציבור החרדי - וגם כאן בפורמינו - אנחנו רגילים לשחרר קיטור על תופעות שטעונות שיפור בציבור שלנו. יש לכך מקום, שכן חברה שאינה יודעת לבקר את עצמה היא חברה שקופאת על שמריה. כמובן, יש להבחין בין ביקורת פנימית בונה, שמטרתה להציף עיוותים כדי לתקן, לבין ביקורת הנובעת מהוצאת לעז וניגוח גרידא.

אולם באשכול דנן, אני מבקש להניח בצד את העיוותים והליקויים, ולהפנות את אור הזרקורים... דווקא אל רוב הכוס המלאה. שלמען האמת, היא כמעט גדושה. אז בואו נהדהד כאן את הסיפורים היפים, את ההנהגות הנפלאות ואת מעשי המופת היומיומיים שייחודיים לציבור שלנו וקשה למצוא כמותם אם בכלל, במקומות אחרים.

חשוב לי להדגיש. בשונה מאשכולות אחרים שמספרים סיפור יפה, ומעלים על נס מעשה גדול של אדם קטן, אבל באשכול דנן, המטרה, לא רק לספר סיפור יפה, אלא בעיקר להביא לידי ביטוי מעשים שמאפיינים באופן מובהק ובלעדי את הציבור שלנו ואת יסודותיו.

בהודעה הבאה אפתח בסיפור מופלא ששמעתי מכלי ראשון בערב חג הפסח, ורק כעת התפניתי להעלותו על הכתב.
והאמת, זו הסיבה שהביאה אותי לפתוח את האשכול. כי כמו הסיפור הנ"ל, חשוב לאסוף את כל אותן פנינים שמתפזרות בין ההמון, לחשוף אותן לאור השמש ולתת להן את הבמה המגיעה להן, במקום שינבלו בפינה נסתרת.
למרות הפריצות הנוראה והדרדור המחריד שיש במרחב הציבורי הישראלי
זכינו שבחורי החמד שלנו שומרים על קדושתם בצורה מעוררת השתאות
וכבר אמר הגאון ר' נח וינברג שמה שהוא רואה כשהוא עובר מישיבת אש התורה לכותל המערבי
לא ראה סבא שלו בעיירה בפולין כל ימי חייו
וכבר אמרו חז"ל שלושה הקב"ה מכריז עליהם בכל יום....
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון