• דִּרְשׁוּ ה׳ בְּהִמָּצְאוֹ
    עשרת ימי תשובה
    פורום אוצר התורה
יש את יסודו של הרב שליט"א גבי תביעת כאשר זמם שהיא תביעה על גזילת דינו של בע"ד (והוא קצ' מתבאר עם הנכ' בהודעה קודמת) והסביר בזה כמה עניינים יסודיים בהמחייב דכאש"ז
 
הרב @מתקרב
הגרחי"ש דיבר על איסור להאכיל מק"פ לנכרי. על הטעם שפירש הר"מ את האיסור שאינו על הנכרי אלא לישראל להאכיל, ודיבר תוכ"ד על האיסור להאכיל למומר.
ואמר שלא שייך לאסור למומר, הגם שחייב בכל התורה כולה, משום שלא שייך להזהיר למומר. שכן הוא אינו שומע ולא שייך להזהירו.
והוכיח מדברי התוס' פסחים כ"ח כמדומני.
 
רעיון מצוין!
אמנם לא זכיתי להיות מתלמידיו,
ואף בכתביו נואשתי מלהגות מחמת שפתו הקשה,
אולם בכתבי תלמידיו 'דברי הרב' וכו' הדברים שווים לכל נפש,
וע"כ נבקש מכל תלמידיו שכותבים באשכול זה,
נא ונא לכתוב בשפה השווה לכל נפש,
ואף אם לא הורגלתם בכך אנא התאמצו בשביל להחכים את כולם,
יש"כ
תוכל להעלות כאן את דברי הרב וכדומה
דברים המובנים לאנוש--
 

קבצים מצורפים

הרב @מתקרב
הגרחי"ש דיבר על איסור להאכיל מק"פ לנכרי. על הטעם שפירש הר"מ את האיסור שאינו על הנכרי אלא לישראל להאכיל, ודיבר תוכ"ד על האיסור להאכיל למומר.
ואמר שלא שייך לאסור למומר, הגם שחייב בכל התורה כולה, משום שלא שייך להזהיר למומר. שכן הוא אינו שומע ולא שייך להזהירו.
והוכיח מדברי התוס' פסחים כ"ח כמדומני.
אני לא שמעתי השיעור מה שאני מכיר זה מכתביו.
הר"מ בפ"ט מק"פ ה"ז ביאר שהאיסור של כל בן נכר הולך על משומד, ומוסיף שאין האיסור על המשומד אלא האיסור עלינו להאכיל למשומד, וצ"ב למה לא פירש שהאיסור על המשומד שמצווה בכל המצוות, ובשלמא בנכרי א"א לומר שזה ציוווי על הנכרי וכמש"כ הכס"מ [וגם לשונו של הכס"מ לא ברורה וביאר בזה במק"א], אבל למה במשומד ל"פ הר"מ שהאיסור על המשומד עצמו. והקשה כן המנח"ח מצוה י"ג עיי"ש ונשאר בצ"ע.
ומבאר הרב [בספרו עה"ת] תשובה פשוטה לכאורה, שמשומד הוא מה שלא שומע ומקיים לאזהרות התורה, כלומר כל עובר עבירה רגיל הוא עומד כשומע לציווי ומצווה, רק לפעמים מקיים ולפעמים לא, ואילו משומד הגיע למצב שהוא לא שומע, וגם אם עושה מצוה אין הוא עושה כמקיים ציווי אלא כעושה סתם. ומי שלא שומע ולא עושה כמצווה א"א לצוות אותו איסור ואזהרה, שכל הציווי ניתן לקיומו שישמע, ומי שלא שומע ולא יכול לעמוד כמקיים הציווי אין לו ציווי, ומה שחייב בכל המצוות הוא במה שהוא צריך לצאת ממצב של משומד ולהיות שומע, וכל מצוה מחייבת אותו לההפך לשומע. אבל להטיל עליו איסור כמשומד זה ל"ש, כי כמשומד הוא לא שומע ואם הוא ישמע לציווי הוא יצא מתורת משומד שכן הוא שומע לציווי, ולכן כל האיסור להאכיל.
ולפי"ז מומר האוכל אינו נידון כמאכיל את עצמו, ופטור לגמרי ודלא כהמנח"ח ומוכח כן מהמהרי"ק.
[וזה מה שהוכיח מתוספות פסחים שפשיטא להם שבמצה ומרור חייב ולא כערל שיש ס"ד שפטור ממצה ומרור ומ"ש הרי גם משומד כערל פטור מפסח, והביאור כי פטורו של משומד הוא במה שלא שומע ואילו בשאר מצוות חייב להיות שומע].
ובמק"א האריך לבאר למה הר"מ אומר שאין מלקות על המאכיל.
 
אני לא שמעתי השיעור מה שאני מכיר זה מכתביו.
הר"מ בפ"ט מק"פ ה"ז ביאר שהאיסור של כל בן נכר הולך על משומד, ומוסיף שאין האיסור על המשומד אלא האיסור עלינו להאכיל למשומד, וצ"ב למה לא פירש שהאיסור על המשומד שמצווה בכל המצוות, ובשלמא בנכרי א"א לומר שזה ציוווי על הנכרי וכמש"כ הכס"מ [וגם לשונו של הכס"מ לא ברורה וביאר בזה במק"א], אבל למה במשומד ל"פ הר"מ שהאיסור על המשומד עצמו. והקשה כן המנח"ח מצוה י"ג עיי"ש ונשאר בצ"ע.
ומבאר הרב [בספרו עה"ת] תשובה פשוטה לכאורה, שמשומד הוא מה שלא שומע ומקיים לאזהרות התורה, כלומר כל עובר עבירה רגיל הוא עומד כשומע לציווי ומצווה, רק לפעמים מקיים ולפעמים לא, ואילו משומד הגיע למצב שהוא לא שומע, וגם אם עושה מצוה אין הוא עושה כמקיים ציווי אלא כעושה סתם. ומי שלא שומע ולא עושה כמצווה א"א לצוות אותו איסור ואזהרה, שכל הציווי ניתן לקיומו שישמע, ומי שלא שומע ולא יכול לעמוד כמקיים הציווי אין לו ציווי, ומה שחייב בכל המצוות הוא במה שהוא צריך לצאת ממצב של משומד ולהיות שומע, וכל מצוה מחייבת אותו לההפך לשומע. אבל להטיל עליו איסור כמשומד זה ל"ש, כי כמשומד הוא לא שומע ואם הוא ישמע לציווי הוא יצא מתורת משומד שכן הוא שומע לציווי, ולכן כל האיסור להאכיל.
ולפי"ז מומר האוכל אינו נידון כמאכיל את עצמו, ופטור לגמרי ודלא כהמנח"ח ומוכח כן מהמהרי"ק.
[וזה מה שהוכיח מתוספות פסחים שפשיטא להם שבמצה ומרור חייב ולא כערל שיש ס"ד שפטור ממצה ומרור ומ"ש הרי גם משומד כערל פטור מפסח, והביאור כי פטורו של משומד הוא במה שלא שומע ואילו בשאר מצוות חייב להיות שומע].
ובמק"א האריך לבאר למה הר"מ אומר שאין מלקות על המאכיל.
חידוש גדול שהציווי משתנה לפי ענין המצווה, בשלמא בקטנים אין מקום לצוות לכן לא ציווי, אבל למשומד הרי יש ענין לצוות ומאי איכפ"ל מה שאינו שומע.
ואולי כוונתו שבעצם הציווי שייך גם במשומד אבל האזהרה לא שייכא רק בבא לקיים, ואכתי צ"ע.
 
חידוש גדול שהציווי משתנה לפי ענין המצווה, בשלמא בקטנים אין מקום לצוות לכן לא ציווי, אבל למשומד הרי יש ענין לצוות ומאי איכפ"ל מה שאינו שומע.
ואולי כוונתו שבעצם הציווי שייך גם במשומד אבל האזהרה לא שייכא רק בבא לקיים, ואכתי צ"ע.​
סביר להניח שאם האדם אינו מכיר בסמכותו של הציווי - הוא לא מצווה,
והגע עצמך, אדם שאינו מאמין בקיומו של הבורא או שאינו מאמין בכך שהתורה משמים - וכי שייך לדון כלפיו במערכת מושגים של ציווי? הרי כל מושג הציווי הוא שלא מדובר על ערך כללי לעשות כך ולא לעשות כך, אלא שהתביעה מתייחסת לאדם באופן פרטי,
והיינו, שהקב"ה דיבר עמו ואסר עליו לעשות כך, והמצב שבו האדם מצווה נוצר באמצעות כך שהאדם מבין שה' פונה אליו (ע"י התורה) ותובע ממנו לעשות מעשה מסוים או להימנע ממעשה אחר, ולכן רק כאשר האדם רואה את הציווי שלפניו כציווי מאת ה' - נוצר מושג של ציווי.​
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

  • חזור
    חלק עליון