בשאר העירובין כעירוב חצרות ושיתופי מבואות מהני העירוב כשמזכה לכל הדיירים ואומר שע"י זה יהיה אפשר להוציא וכו'. [והיה מקום לשאול גם בזה מה החלות, אבל עכ"פ יש איזה מעשה, ובאמת היכא ששייך האוכל לכולם מזמן כגון שהם שותפין נמי יל"ע]
משא"כ בעירוב תבשילין הרי אין את ענין הזיכוי אלא נאמר להכין תבשיל וחלה מעי"ט וע"י זה יהיה מותר לבשל מיו"ט לשבת, ולכאורה מה שמיחדו ואומר זה יהיה בשביל להתיר לבשל ולאפות, זה עצמו המתיר, ויל"ע מה נחשב שמייחדו האם מעשה הבישול והרי אף אם מוכן לו תבשיל מועיל וא"צ לבשל במיוחד לזה.
וכן יל"ע באיזה זמן מברך ויל"ע אם לא בירך בשעת חלות העירוב יכול לברך אח"כ כל זמן שהעירוב קיים.
ואמנם המ"ב הביא מחלוקת אם אמירה מעכבת וז"ל בסימן תקכז ס"ק לו, ואומר בדין יהא שרא לן וכו' - ומוכח דעת הרמ"א לקמן בסעיף כ' דאמירה זו מעכב [נ] ויש חולקין בזה ואומרים שאין זה אלא לכתחלה הא אם שכח ל"ל בה כיון שהכין תבשיל להתיר לו הבישול ויתבאר לקמן בסעיף כ': עכ"ל.
ובשלמא אי בעינן אמירה י"ל דהאמירה היא עושה את הע"ת, אבל להסוברים דאף בלא אמירה זה מועיל יל"ע מה גורם שיהיה ע"ת שהרי אפי' לבשל לא צריך אם יש לו, והרי ברור דלא מהני מה שיש לו דבר מבושל מעיו"ט שהרי מבואר שמי ששכח לעשות עירוב, ולא איירי באדם שאין לו שום אוכל, ועוד הא מבואר בשולחן ערוך אורח חיים סימן תקכז סעיף א
ומותר להניח עירוב זה אפילו ספק חשיכה, ע"כ. ויל"ע הרי ודאי לא קונה ומבשל אז, וא"כ מהו כן עושה בזמן חשכה..
וצ"ל שצריך ליחד דהיינו במחשבה ובזה סגי [אי לא בעינן אמירה] ויל"ע מתי הוא הייחוד בשעת הבישול או אח"כ.
והנה השו"ע כ' למי שמזכה לאחרים וז"ל בשולחן ערוך סימן תקכז סעיף יא - יב צריך הזוכה להגביה העירוב מן הקרקע, טפח. ובסעיף יב חוזר ונוטל מיד הזוכה, ומברך על מצות עירוב ואומר: בדין יהא שרי לן וכו'.
ומבואר שצריך לחזור וליטול מיד הזוכה, ויל"ע למה צריך לחזור וליטול, וכי נאמר שהייחוד של העירוב הוא ע"י שיחזיק ביד [כמדומה שאף אפשר לעשות עירוב כשהוא לא ליד התבשיל].
משא"כ בעירוב תבשילין הרי אין את ענין הזיכוי אלא נאמר להכין תבשיל וחלה מעי"ט וע"י זה יהיה מותר לבשל מיו"ט לשבת, ולכאורה מה שמיחדו ואומר זה יהיה בשביל להתיר לבשל ולאפות, זה עצמו המתיר, ויל"ע מה נחשב שמייחדו האם מעשה הבישול והרי אף אם מוכן לו תבשיל מועיל וא"צ לבשל במיוחד לזה.
וכן יל"ע באיזה זמן מברך ויל"ע אם לא בירך בשעת חלות העירוב יכול לברך אח"כ כל זמן שהעירוב קיים.
ואמנם המ"ב הביא מחלוקת אם אמירה מעכבת וז"ל בסימן תקכז ס"ק לו, ואומר בדין יהא שרא לן וכו' - ומוכח דעת הרמ"א לקמן בסעיף כ' דאמירה זו מעכב [נ] ויש חולקין בזה ואומרים שאין זה אלא לכתחלה הא אם שכח ל"ל בה כיון שהכין תבשיל להתיר לו הבישול ויתבאר לקמן בסעיף כ': עכ"ל.
ובשלמא אי בעינן אמירה י"ל דהאמירה היא עושה את הע"ת, אבל להסוברים דאף בלא אמירה זה מועיל יל"ע מה גורם שיהיה ע"ת שהרי אפי' לבשל לא צריך אם יש לו, והרי ברור דלא מהני מה שיש לו דבר מבושל מעיו"ט שהרי מבואר שמי ששכח לעשות עירוב, ולא איירי באדם שאין לו שום אוכל, ועוד הא מבואר בשולחן ערוך אורח חיים סימן תקכז סעיף א
ומותר להניח עירוב זה אפילו ספק חשיכה, ע"כ. ויל"ע הרי ודאי לא קונה ומבשל אז, וא"כ מהו כן עושה בזמן חשכה..
וצ"ל שצריך ליחד דהיינו במחשבה ובזה סגי [אי לא בעינן אמירה] ויל"ע מתי הוא הייחוד בשעת הבישול או אח"כ.
והנה השו"ע כ' למי שמזכה לאחרים וז"ל בשולחן ערוך סימן תקכז סעיף יא - יב צריך הזוכה להגביה העירוב מן הקרקע, טפח. ובסעיף יב חוזר ונוטל מיד הזוכה, ומברך על מצות עירוב ואומר: בדין יהא שרי לן וכו'.
ומבואר שצריך לחזור וליטול מיד הזוכה, ויל"ע למה צריך לחזור וליטול, וכי נאמר שהייחוד של העירוב הוא ע"י שיחזיק ביד [כמדומה שאף אפשר לעשות עירוב כשהוא לא ליד התבשיל].
נערך לאחרונה: