לא רציתי מתחילה לצטט מהספרים המדברים מזה, רק מקודם לחדד הענין לפי הסברה, כי גם סברה דאורייתא היא.
ואחר קצת עיון בהספרים שלי, ראיתי שיש למצוא בדבריהם השלחות לענין זה.
א. אחד מדרכיו של בעל התניא להסביר הנהגותיו של ה', הוא מה שקרא "מבשרי אחזה אלוק", דהיינו להתבונן בתכונת הנפש של האדם, ובזה להבין את המדות העליונות, וליקח מזה דרך ומוסר השכל לעבודת ה', וכן הוא משתמש בענין זה שהאדם אוהב את עצמו יותר משאר בני אדם, וכתב הטעם, כי אהבה ושנאה נובע ממה שדעתו תקועה ושקוע, ומכיון שהאדם לא מסיח דעתו מעצמו, לכן מטבע הדברים הוא אוהב את עצמו יותר.
וזהו דבריו בליקוטי תורה פרשת ואתחנן:
וביאור הדברים הנה מבשרי אחזה דאנו רואין באדם שכל המדות בטילים אחרי בחי' הדעת כו'. כי הנה כשאדם יודע ומרגיש א''ע כנ''ל הרי אנו רואים בחוש שלפי הוא מרגיש א''ע וחיותו מאד אזי מדותיו מתפעלים בתכלית ההתפעלות לאהוב בהתפעלות מה שיאהב ולשנוא בהתפעלות מה שישנא יותר משאינו מרגיש א''ע כ''כ כי מפני הרגשת עצמותו תיקר נפשו בעיניו מאד ויהיה דבר שהוא לטובתו יאהבנו בתכלית התפעלות האהבה ובהיפך דבר שאינו לטובתו אלא מזיק לו ישנאהו בהתפעלות השנאה בתכלית משא''כ על אדם אחר אפילו על אוהבו וריעו לא איכפת ליה כ''כ כמו על עצמו כי אף שהוא אוהבו עכ''ז אין מרגיש כ''כ תמיד ומסלק דעתו ממנו לכן לא יתפעל כ''כ מענינו כמו על עצמו שאינו מסלק דעתו והרגשת עצמו לעולם יתפעל ביותר מעניני עצמו. ולכן גם בעניני עצמו אם מסלק לפי שעה בחי' ההרגשה מעצמותו כ''כ לא תיקר נפשו כ''כ בעיניו ויוכל להיות שלא יתפעל כ''כ מדבר שהוא נגד רצונו וכן לא יאהוב דבר שהוא לטובתו כ''כ בהתפעלות האהבה להיותו מסולק מענין עצמותו ואיננו מרגיש את נפשו וחיותו להיות יודע א''ע כ''כ כמו כאשר טרוד הוא בענין גדול שמסולק אז מעניני הרגשת עצמותו וכדומה וראיה ממה שכתב הרמב''ם ספ''ז מהל' מלכים וכל המתחיל כו' ומבהיל עצמו עובר בל''ת שנאמר אל ירך לבבכך אל תיראו כו' וקשה איך יעשה שלא יפחד אלא הענין שיסלק מחשבתו והרהורו מפחד זה ועי''ז מתבטל הפחד וז''ש וכל המתחיל לחשוב ולהרהר הרי ראיה ברורה שאפילו ההתפעלות הטבעית שבאהבת עצמו היא תלויה ע''פ הדעת והמחשבה וא''כ אנו רואים שכל המדות אהבה ושנאה ויראה ודומיהן אינן נמשכין ונגררין רק על ידי הדעת וההרגשה שלפי שיודע ומרגיש א''ע תמיד לכן יומשך ההתפעלות מאד בעניני עצמו ובהפך אם מסלק הדעת וההרגשה כ''כ מאהבת עצמו כו' כנ''ל. ומזה יובן איך שהתפעלות המדות נמשך רק אחר הדעת וההרגשה שאפילו בדבר הנוגע לעצמותו לא יומשך ההתפעלות רק על ידי הדעת דייקא שהוא המתפשט במדות להחיותן וממנו עיקר הנהגתן והטייתן כנ''ל. וזהו שנקרא הדעת בשם מפתחא דכליל שית פי' להיותו פותח את התפעלות המדה ומעוררה כמו עד''מ המפתח הגשמי כו' והוא כליל שית מכל ש שת המדות חג''ת וכו' ועיין מה שכתוב במ''א מענין הדעת בביאור ע''פ מים רבים בפ' תולדות ובד''ה לא הביט און ביעקב. ועד''ז יובן ענין דע את אלקי אביך דהיינו להתבונן תמיד ושלא יסיח דעתו מהז שעי''ז דוקא יומשכו המדות אהוי''ר כמו עד''מ שמתפעל מאד בעניני נפשו וגופו שהוא לפי שאינהו מסלק דעתו והרגשתו כו' כמ''כ ויתר מכן צ''ל שלא יסיח דעתו מחיי החיים א''ס ב''ה ועי''ז יומשכו מדותיו לאהוב את ה' בלב ונפש ומאד וליראה ולפחוד מגדולתו ית' וכמשי''ת.
וכמו כן אפשר ללמוד זה היסוד ממה שכתב בליקוטי אמרים תניא וז"ל:
מִשּׁוּם שֶׁעִקַּר קְרִיאַת שְׁמַע – לְקַיֵּם "בְּכָל לְבָבְךָ" וכו' בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ וכו', דְּהַיְנוּ לַעֲמֹד נֶגֶד כָּל מוֹנֵעַ מֵאַהֲבַת ה'. וּ"לְבָבְךָ" הֵן הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, שֶׁלְּבָבוֹ שֶׁל אָדָם קְשׁוּרָה בָּהֶן בְּטִבְעוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַזַ"ל עַל פָּסוּק "הוּא אָמַר וַיֶּהִי", זוֹ אִשָּׁה; "הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד", אֵלּוּ בָּנִים.
הרי מבואר שלאהוב את האשה וילדיה זה טבע של אדם בריא, ואכן התורה ציוה שהאהבה לה' יהיה יותר מזה, ויהיה מוכן לוותר על טובת אשתו ובניו, מחמת אהבת ה'.
