יש לחלק בפשיטות בין דין ועונש של הקב"ה לבין דין ועונש של בית דין של מטה.
הקב"ה מתנהג תדיר בדרך של 'באשר הוא שם', אם האדם אומר סלח לנו אבינו כי חטאנו, ומקבל על עצמו שלא לחזור לסורו עוד, אזי יכול לברך בשם ומלכות את הברכה: ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח. כי אין שום ספק ספיקא שהקב"ה אמר סלחתי, כי אם היה עוד ספק, הרי קיי"ל ספק ברכות להקל, ולא היו יכול לברך את הברכה.
אבל בדיני בית דין של מטה, אם יש עדים שהאדם עבר עבירה, אפילו אם כבר עשה תשובה, מקיימין את דין תורה, והורגים את האדם כפי דיני תורה. כי אצל בית דין של מטה אין הכללים של 'באשר הוא שם', ומענישם אותו על עבירה שעשה, ואין נפקא מינה במצבו של עתה.
ובענין בן סורר ומורה הוא חידוש שאין בו אלא חידושו, שאפילו על לעתיד מענישין לו בבית דין של מטה. אבל אין להקשות מהכללים שיש בבית דין של מעלה, כי בבית דין של מטה ברור שאין הכלל 'באשר הוא שם'.
ובענין באשר הוא שם, שאין הקב"ה מעניש על שם העתיד, אינו מדיוק, שרק העונש אין מקבל אם עכשיו הוא צדיק. אלא אפילו עצם הדין מבואר בירושלמי פ"א דר"ה שאין הקב"ה דן על שם העתיד, ולכן מבואר שם שלגוים הקב"ה דן בלילה, בשעה שישנים, ואין עושים חטאים בפועל, ולכן אין מקבלים עונשם, כי בשעת שינה אינם חוטאים, ולהיפך לישראל הוא דן ביום בשעה שמקיימים מצוות. ומבואר כי עצם הדין דן הקב"ה במצב שהאדם הוא טוב.
ולכן ניחא מה שמתקנים את המעשים בחודש אלול תשרי יותר מבשאר ימות השנה, ואין זה חוכא וטלילא מדינו של מעלה, אלא כך הוא סדר הדין למעלה, שאם האדם מתנהג כשורה בשעה שדנים אותו יוצא דינו בכי טוב.
וכן מבואר במדרש אצל קין שיצא מדינו כגונב דעת עליון, שנתפשר, וממנה למד אדם הראשון דרך תשובה, שאם בפועל מתנהגים כשורה בשעה שדנים את האדם, אזי יוצאים זכים בדין.
הכלל בזה: הקב"ה דן בדרך כלל כפי המצב שהאדם נמצא בשעת דינו. וכל דין בן סורר ומורה הוא חידוש. וכנראה שמצד הקב"ה לא היה מגיע לו עונש, כי אין הקב"ה דן אותו אלא באשר הוא שם, רק הוא חידוש כלפי בית דין של מטה, שבדרך כלל מענישין רק אחר החטא, ואפילו הוא עכשיו במצב בעל תשובה גמורה, בזה ירד התורה לסוף דעתו של אדם, וכבר מענישים לו מקודם.
