בקיצור ניתן להגדיר זאת כך
מי שבמצב קיצון, הוא אכן "פטור", ועל זה אין דיון, אבל כמו שכתבתי זה לא דבר שקורה הרבה, כלומר זה לא המקרים הקלאסיים של כפייתיות, עפ"י רוב זה הרבה יותר קל.
כפייתיים קלים יותר, לא ראיתי שמקילים להם ממש לא לקיים מצוות, שימו לב שגם במכתבו של מרן הסטייפלער הוא מיקל כי אכן יש סניף מספיק בעל משקל הלכתי, עיין שם שנסמך על שו"ת דברי חיים ועוד, מה שכן זה שודאי מקילים יותר מהקלאסי, וזה נכון לא רק בכפייתיות, אלא בעוד מקרים, וד"ל.
מה שכן, בטיפול נכון, אנו מלמדים את האדם שהמחשבות הללו אין בהם שום תוכן, הם סתם רצף מילים שרצות בראש, [יש כמובן צורות מקצועיות ללמד זאת] ומתוך זה אז החשיפה היא לחשוב את המחשבות הללו, כי אין בהם שום תוכן, ושום חיבור של האדם לתוכן המחשבות הללו ואסיים בסיפור קצת קיצוני, [שכשמבינים אותו לאשורו מבינים שאינו קיצוני כלל, אלא פשוט רב שהבין נכון את ההפרעה ואת הטיפול] מעשה באברך שקרא באקראי על המושג שנקרא הטבלה לנצרות שכביכול טובלים לשם הנצרות רח"ל, ונכנס לכפייתיות ונערווים שכל פעם שהוא טובל אולי הוא מתכווין לזה, וכמובן השלב הבא זה הפחד מעצם המחשבה שמביא את המחשבה, ואז התחילו הימנעויות הוא לא התעסק עם כל מה שקשור למים וכו', כדרכה של כפייתיות במלא עוצמתה, למי שמכיר, כשהגיע לטיפול הוא הבין את אשר אמרנו בהודעה קודמת שבעצם לכל בן אדם עוברת כזו מחשבה, לא במודע, כי המוח מסנן את זה הרבה קודם, ואצל הכפייתי זה לא קרה, [משלל סיבות, נפשיות שכמובן משפיעות על הסרוטונין והמוליכים במוח, ואכמ"ל] ואז הוא זיהה את המחשבה הזו, ועצם זה שהוא זיהה זה מה שמפחיד אותו, כי הוא לא יודע שזה איזשהו אימפולס חשמלי כזה במוח, אלא הוא חווה את זה כבר כמחשבה כביכול רציונלית וככל שהוא מתעסק עם זה הוא מגדיל ומחייה את זה, כשהוא הבין את זה בס"ד, אז החשיפות שזה החלק הכי קריטי בטיפול בכפייתיות [החלק ההתנהגותי, כי כל הכפייתיות בסוף בנויה על התניות למידה התנהגותית ועוד, חייבים גם שינוי קוגנטיבי, ויותר מזה צריך לטפל בתשתיות העומק הרגשיות של הכפייתיות, כגון ביקורת פנימית אשמה חרדות פנימיות חוסר יציבות בחיים ועוד], היו פשוט לחשוב את המחשבות הללו, או יותר נכון לאפשר להם להיות, ופשוט לא להחיות אותם, אלא להחזירם למקומם הטבעי, אז הוא קיבל היתר מרב גדול שלא אנקוב בשמו אבל הוא רב שמקובל כמעט על כל הציבור החרדי, כולל הציבורים הכי פרומערים וכו', ללכת לטבול וכביכול "להזמין" את המחשבה, מתוך ידיעה והבנה שאין שום משמעות וכוונה ותוכן ונשמה במחשבה הזו, זה פשוט עורבא פרח, כאן זה ברור שאף אחד לא התיר לו לטבול לנצרות, אלא נתנו לו להיחשף לתחושת חרדה של אולי הוא טובל לנצרות חלילה, מתוך תפיסה ברורה ומובנית היטב שזה פשוט כלום, כי זה באמת מה שזה.
כולי תקווה שאני יובן כראוי, ונכון, ושלא תצא מכשלה, [כתבתי פה קצת בשפה מקצועית, מקווה שזה מובן.]
וזה אולי סיפור קצת קיצוני, אבל העיקרון הזה הוא נכון גם בנערווים של הפסק בברכות, קרי"ש, נדרים, וכל הסוגים שכידוע כפייתיות זה כר פורה ונרחב ליצירתיות אינסופית, [מתוך הבנות עומק איך נוצרת הכפייתיות, אפשר לראות באופן מדהים את הצורה כמה הכפייתיות היא מדוייקת לשיבושים הפנימיים, וכמה היגיון פנימי יש בה, ומתוך הבנה נכונה ועמוקה כזו, סיכויי ההצלחה בטיפול עולים מאד, בשונה ממי שיש לו אוסף טכניקות וכלים, ואכמ"ל,]
