שמחה בראש השנה
א. מצות שמחה ביום טוב ובראש השנה – דברי חז"ל ורבותינו הראשונים
בפרשת ראה (1א) מפורשת מצות
שמחת יום טוב בחג השבועות ובחג הסוכות. וכתבו רבותינו הראשונים כי מצוה זו נאמרה אף בחג הפסח, ונחלקו במקור הדבר: לדעת ספר היראים (2ד) המקור נמצא בדברי הגמרא במסכת שבועות (1ב) "
הוקשו כל המועדות זה לזה". ולדעת תוספות (1ג) המקור
בהיקש "
כל שנוהג בעצרת נוהג בפסח וחג".
והנה בדברי הגמרא בפסחים (1ד) מפורש, כי מצות "
ושמחת בחגך" מחייבת גם שמחת
בניו ובני ביתו [יעויין שם מחלוקת תנאים כיצד משמחם]. עוד נאמר בגמרא (שם) "בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא
בבשר וכו', ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא
ביין, שנאמר ויין ישמח לבב אנוש".
ומעתה יש לעיין האם מצות שמחת יום טוב נאמרה גם
בראש השנה, או בשלושת הרגלים בלבד.
ולכאורה, יש ראיה מדברי נחמיה (1ה) "
הַיּוֹם [יום
ראש השנה (רש"י שם)] קָדֹשׁ הוּא וכו' אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ וכו', אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים וכו', וְאַל תֵּעָצֵבוּ וכו', וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וכו'
וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה". וכן מבואר בדברי המדרש המובא בטור (2ב) ונפסק בשלחן ערוך (2ג), כי ישראל "מגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם, ואוכלין ושותין
ושמחין בראש השנה, לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס, לפיכך נוהגין לספר ולכבס בערב ר"ה". וכן כתב בספר היראים (2ד), כי דין שמחה בראש השנה נלמד מהיקש דרבי יונה (1ב).
ברם בזוהר הקדוש (2א) נאמר כי בראש השנה "
לא אשתכח בהו חדוותא [שמחה], דהא אינון
דינא הוו", וצ"ע.
ב. תענית בראש השנה – חיוב, מצוה או איסור
רבותינו הראשונים נחלקו האם חובה, מצוה או אסור
להתענות בראש השנה.
לדעת רבינו נחשון גאון (מובא במרדכי; 2ה)
אסור להתענות בראש השנה, והוכיח זאת "בין מדברי תורה, בין מדברי קבלה, בין מברייתא, בין מתלמודא". ההוכחה
מהתורה – כי ראש השנה נקרא "
חג", וממילא הוא בכלל מצות "
ושמחת בחגך". ההוכחה
מדברי קבלה – מהכתוב בספר נחמיה (1ה). וההוכחה מהתלמוד – מדברי המדרש והירושלמי (המובא בטור; 2ב). אמנם, דעת הר"ר אברהם (הובאה בהגהת המרדכי; 2ה) כי
חובה להתענות בראש השנה. ובט"ז (3ב; ס"ק א) כתב בשם תרומת הדשן כי יש מרבותינו הסוברים
שמצוה להתענות בכל ראש השנה, ויש מרבותינו הסוברים
שמצוה לאכול.
להלכה, פסק בשו"ע (3ב) כדעת הרא"ש ורב האי גאון ורי"ץ גיאות (הובאו בטור, 3א) "אוכלים ושותים ושמחים,
ואין מתענין בראש השנה וכו' אמנם
לא יאכלו כל שבעם למען לא יקלו ראשם, ותהיה יראת ה' על פניהם".
בפשטות, נראה כי המחלוקת הנ"ל תלויה בשאלה, האם יש חיוב
שמחה בראש השנה. ומפסקו של השלחן ערוך נראה כי מצות "
ושמחת בחגך" נאמרה אף בראש השנה, וכפי שכתב המשנה ברורה (4א; ס"ק א). גם השאגת אריה (4ב) הכריע "דלא מיבעיא דאסור להתענות בראש השנה, אלא
דשמחתו מצוה היא כשאר יום טוב".
ג. אמירת הלל וקריאת תהלים בראש השנה
בגמרא (4ג) מפורש כי ישראל לא אומרים שירה [
הלל] בראש השנה ויום הכיפורים "אפשר מלך יושב על כסא הדין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, וישראל אומרים שירה". וכן נפסק להלכה בשלחן ערוך (4ה). וכתב הט"ז (ס"ק א) "ואע"ג שאנו
בטוחים שנצא זכאים בדין, מכל מקום צריך להיות
ירא וחרד מאימת הדין, ועל ידי כך נזכה לזכות". ויש לבאר כיצד היראה והחרדה מאימת הדין [שבגינה אין אומרים שירה – הלל], עולים בקנה אחד עם מצות השמחה בראש השנה [ויבואר להלן
אות י].
לאור דברי הגמרא בערכין יש לעיין האם מותר לומר בראש השנה [בפסוקי דזמרה] את שירת "
אז ישיר". וכתב המהרש"א (4ד) כי ההיתר הוא "דאינו אלא
סיפור דברים שירה שאמרו משה וישראל".
עוד דנו הפוסקים מהו ההיתר לומר
תהלים בראש השנה, הלא אומרים גם את פסוקי ההלל בתוך התהלים. וכתב המגן אברהם (4ה; ס"ק א) "ונראה לי כיון שאין אומרים אותו דרך שירה, רק דרך
תחינה ובקשה שרי, דהא מנהג פשוט
לגמור בליל יום הכיפורים כל תהלים, ואומרים ג"כ הלל".
ומסופר (5א) כי
הגרי"ז מבריסק היה אומר
תהלים בכל הזמן הפנוי בראש השנה. וטעמו כי
אמירת תהלים עדיפה על לימוד גמרא, מפני שבלימוד גמרא יש הפסקות וביטולים, אך תהלים ניתן לומר
ברציפות. וכן מסופר על הגראי"ל שטיינמן (5ב) שלאחר התפילה היה אומר תהלים עד חצות היום, וביאר שמאחר שיום ראש השנה הוא
יום תפילה, יש בכך מעלה אפילו אם לא מבין הדברים לעומקם [וראה בספר באר החיים (5ג) אודות
הסגולה הנפלאה לסיים פעמיים את כל ספר התהלים בלילה הראשון של ראש השנה].
ד. אמירת "מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון" בנוסח התפילות והקידוש בראש השנה
רבותינו הראשונים נחלקו, האם
בנוסח התפילות והקידוש בימי ראש השנה מזכירים "
מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון". בתשובת מר שר שלום (הובאה בדברי הרא"ש; 5ד) נכתב כי בין בתפילה ובין בקידוש יש לומר "מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון, את יום הזיכרון הזה וכו'", והוכיח שיש
שמחה בראש השנה "שנאמר וביום
שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם, ואמר מר (סוכה דף נה, א)
חדשיכם כיצד, זה ראש השנה". אך לדעת רב האי גאון (הובאה ברא"ש שם) לא נוהגים לומר בראש השנה "חגים וזמנים לששון".
והב"ח (5ה) חילק בין אמירת "
והשיאנו" – שיש לומר בראש השנה כיון שהוא נקרא
מועד, לבין אמירת "
מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון" – שאין לומר בראש השנה, כיון שיום ראש השנה לא ניתן בעיקר
לשמחה ולששון כשאר המועדים, אלא "
לדון לברואי עולם ולשוב בתשובה" [אך סיים שם "מיהו מנהגינו שלא לומר גם והשיאנו"].
ובפשוטו נראה שיסוד המחלוקת האם אומרים "מועדים לשמחה" בראש השנה, תלוי בשאלה האם יש מצות שמחה בראש השנה. ולפי זה, תמה בספר ירח למועדים (6א) על דעת
השלחן ערוך, שפסק מחד גיסא (3ב) "אוכלים ושותים
ושמחים בראש השנה", ומאידך פסק (סימן תקפב) כדעת הסוברים שאין אומרים בראש השנה "מועדים
לשמחה".
ה. גדרי "שמחה" ו"שמחה יתירה" בראש השנה
ונראה בביאור הדברים בהקדם בירור שיטת הרמב"ם, שכתב בהלכות יו"ט (6ב) "שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג [סוכות],
עם שאר ימים טובים, כולם אסורים בהספד ובתענית, וחייב אדם להיות בהן
שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכו', כיצד
הקטנים נותן להם קליות וכו'
והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין וכו'
והאנשים אוכלין בשר ושותין יין".
ויש להבין לאיזה "
ימים טובים" התכוון הרמב"ם בדבריו "
עם שאר ימים טובים" לאחר שהזכיר את חג הפסח וחג השבועות, והלא היום טוב היחיד הנוסף הוא חג השבועות. והסיק מכך בספר משנת יעבץ (7ב; ד"ה אמנם) כי בהכרח שכוונת הרמב"ם ליום טוב של
ראש השנה. ואם כן מוכח איפוא, כי לדעת הרמב"ם, מצות "
ושמחת בחגך" נאמרה גם בראש השנה. אלא שמאידך גיסא, כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (6ג) כי בראש השנה אין אומרים הלל לפי ש"
אינו הגון השחוק והשמחה", וכך גם משמע מדבריו (6ד) שבנוסח הקידוש בראש השנה אינו מזכיר "
מועדים לשמחה" כבשאר ימים טובים. וצ"ע.
וביאור שיטת הרמב"ם נראה על פי דבריו בהלכות חנוכה (7א), כי אין אומרים הלל בראש השנה מפני שאינו יום של "
שמחה יתירה". ועל פי זה ביאר המשנת יעבץ (7ב, 8א) ליישב את דברי הרמב"ם כמין חומר, שאכן יש דין "
ושמחת בחגך" בראש השנה, ומחמתו חייבים לאכול בו בשר ולשתות יין, אך מאחר ואין בו "
שמחה יתירה", אין קוראים בו
הלל, ואין מזכירים "
מועדים לשמחה" בנוסח הקידוש. וכדבריו מובא בספר מקראי קודש (8ב) בשם הגרי"ז סולובייצ'יק שאמר בשם אביו הגר"ח מבריסק, כי לצורך אמירת הלל צריך שתהיה "
שמחה שלמה", ומטעם זה בראש השנה אי אפשר לומר הלל, שהרי אין השמחה שלמה בו.
ו. שמחת ראש השנה – שמחה פנימית או חיצונית
לאור המבואר בדברי הרמב"ם כי יום ראש השנה הוא יום "
שמחה", אך אינו יום "
שמחה יתירה", וכמו כן ביום זה "אינו הגון
השחוק והשמחה", יש לבאר מהו החילוק בין "
שמחה" ל"
שמחה יתירה", ומהם ה"
שחוק והשמחה" שאינם הגונים ביום ראש השנה.
וביאר בספר ירח למועדים (9א) כי מצות השמחה בכל יום טוב כוללת גם
שמחת לב, וגם עשיית
מעשים ופעולות של שמחה, וכגון
אכילת בשר ושתיית יין,
קריאת הלל וכדומה. ולפי זה נראה כי בכך חלוק ראש השנה משאר המועדים. בראש השנה יש רק "
שמחה" –
שמחת לב, אך אין "
שמחה יתירה" ו"
שחוק ושמחה" – המורים על
שמחה גלויה ע"י פעולות של שמחה.
ומטעם זה מבואר מדוע אין אומרים בראש השנה "
מועדים לשמחה" – משום שנוסח זה מתאים אך ורק לשאר המועדים שקוראים בהם את ההלל ועושים בהם פעולות של שמחה, אך ראש השנה שונה בזה.
כעין זה ביאר בספר ושמחת בחגך (9ב) כי בכל
המועדים עיקר מצות היום הוא
השמחה בגלוי אבל
בפנימיות הלב יש לחוש
תחושת יראה, אולם
בראש השנה עיקר מצות היום הוא
היראה הגלויה,
ובפנימיות הלב יש
לשמוח.
ז. דברי המגיד מישרים למרן הבית יוסף שלא לאכול בשר בראש השנה
המגן אברהם (3ב) הביא את דברי ה"מגיד מישרים" למרן הבית יוסף "
לא לאכול בשר ולשתות יין בראש השנה". אלא שהדברים לכאורה סותרים משנה מפורשת (10ב) כי ערב ראש השנה הוא אחד מהפרקים ש"
משחיטין את הטבח בעל כרחו" [כלומר, מחייבים את השוחט לשחוט], ולכאורה הסיבה לכך, כי ביום טוב של ראש השנה יש מצוה לאכול בשר. ואמר רבי חיים מוולוז'ין (10א) כי הגר"א מווילנא הקשה קושיה זו על המגיד מישרים, ואמר "ודאי מהרב בית יוסף היתה
שכוחה באותה רגע משנה ההיא, או היה לו ז"ל בה איזו רפיון בחזרה ועיין בה, אשר על ידי כן
לא האירה כח משנה זו גם בהמגיד באותה שעה".
ובישוב דברי ה"מגיד מישרים" ומרן השו"ע, כתב בספר חשוקי חמד (10ג), שיתכן שמנהג אכילת בשר היה
בליל ראש השנה, ולכן היו שוחטים בהמות בערב ראש השנה, אבל
ביום ראש השנה אין ראוי לאכול לאכול בשר, וכדברי המגיד מישרים. ובילקוט יוסף (10ד) כתב שהמגיד מישרים דיבר
ליחידי סגולה, אך
לכל העם יש מצוה לאכול בשר, וכפסק השלחן ערוך עצמו (3ב). וראה עוד בדברי הילקוט יוסף (שם) בענין
שכחת המשנה מהבית יוסף ומהמגיד מישרים באותה שעה, ובעיקר ההנהגה לקבל דברי תורה מ"מגידים", ודעת הגר"א בזה.
ח. תפילות ראש השנה – בבכי ודמעות או בשמחה
הפוסקים ישבו על המדוכה, האם יש להתפלל את תפילות ראש השנה
בבכי ודמעות או דווקא
בשמחה.
בשו"ת יחוה דעת (11א) הוכיח מהפסוקים בספר נחמיה (1ה) "הַיּוֹם [יום
ראש השנה (רש"י שם)] קָדֹשׁ הוּא וכו' אַל תִּתְאַבְּלוּ
וְאַל תִּבְכּוּ",
שאין לבכות בראש השנה, וכן
דעת הגר"א. אמנם רבי חיים ויטאל העיד כי
האריז"ל נהג
לבכות הרבה בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים, והיה אומר כי "מי שאין בכיה נופלת עליו בימים אלה, היא הוראה
שאין נשמתו שלימה והגונה". וצ"ע מהפסוק בנחמיה. וביאר ביחוה דעת, כי מדברי הנביא יש ללמוד שאין לאדם
להביא עצמו לידי בכי ועצבות, אבל
המתעורר מעצמו לבכות בתפילותיו מחמת התלהבות דקדושה לרוב דביקותו וכוונתו בתפילה, אין בזה שום איסור כלל. ומתוך כך פסק
הלכה למעשה שאין לבכות בראש השנה, אלא יש להתפלל את תפילות היום בשמחה ובנעימה. ומכל מקום,
המתעורר מעצמו לבכי, ומתפלל בדמעות שליש, אין בזה שום חשש איסור כלל, ותבוא עליו ברכה.
ט. דיני שמחה בראש השנה – הלכה למעשה
סיכום דברי הפוסקים האם יש מצות שמחה בראש השנה, ומצות אכילת בשר ושתיית יין – פסקי תשובות (11ב).
ובספר ימי שמחה (12א) הביא מדברי הפוסקים שאמרו שלא מקובל
לשתות יין בראש השנה [וראה שם דעת הגר"ח קניבסקי בעניין זה], אך יש
לשמח את הנשים ע"י בגדים, וכן צריך
לשמח את הקטנים ע"י קליות ואגוזים.
כמו כן, נחלקו הפוסקים (12ב) האם צריך ללבוש
בגדי יום טוב בראש השנה, ונראה כי מחלוקתם תלויה בשאלה האם מצות שמחת יום טוב נוהגת בראש השנה.
י. פחד, שמחה וביטחון בראש השנה – "אברח ממך אליך"
בדברי הגמרא (4ג) מפורש כי בראש השנה לא אומרים הלל מחמת
היראה והפחד מאימת הדין, מאידך בדברי המדרש המובא בטור (2ב) מפורש כי ראש השנה הוא
יום שמחה כי
"יודעים שהקב"ה יעשה להם נס" – ויש לבאר היאך יתיישבו הדברים להבנת דרכי העבודה ביום ראש השנה.
וביאר הגרי"ז מבריסק (13א) כי "
ביטחון" שייך רק באדם
שמכיר בכך שהוא
בסכנה, ואף על פי כן הוא
בוטח בהשי
"ת שיצילהו מצרתו, אך אדם שכלל
אינו מכיר בכך שהוא נתון בסכנה, אף על פי שהוא רגוע ושליו, אין זה נקרא "ביטחון". ומצא מקור להגדרה זו בדברי רבי שמעון אבן גבירול (13ב) "
אברח ממך אליך" – רק לאחר שהאדם מבין שביום ראש השנה צריך להיות
פחד ויראה מאימת הדין, והוא נמצא במצב של "
אברח" [מצב סכנה], רק אז שייך שהוא יבטח בהשם ויידע שיעשה לו נס, וייכנס למצב של "
אליך". ועל פי מהלך הדברים הוסיף לבאר בספר ירח למועדים (13ב) מדברי רבי שלמה קלוגר (13ג) כי יש לאכול ולשתות בראש השנה, משום שבזה מראה שאינו בוטח רק
במחשבה, אלא מוציא את מידת הביטחון שהקב"ה עושה נס בדין
מהכוח אל הפועל במעשה.
מצו"ב דף מקורות מתוך עולמות.
