מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה (1 צופה)

[מעיינות]

בברכת הגומל כתוב שהשומעים מלבד מה שהם עונים אחרי הברכה - אמן, כבכל ברכה,
גם מוסיפים ברכה למברך ואומרים 'מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה'

וצ"ת מ"ש משאר ברכות דאין השומעים עונים כלום אחר שמיעת הברכה, מלמד עניית אמן.
ולשם דוג' בעלמא מדוע אחר ברכת שעשה ניסים לאבותינו וגו' יוסיפו השומעים 'מי שעשה ניסים לאבותינו יעשה לנו ניסים וכו'?

 

[מגדל עוז]

שאלה טובה
עלה בדעתי טעם אחד ממקור הדין
וטעם אחר מפנימיות הברכה
כנודע הגמ' (ברכות נד ע"א) לומדת דין זה מתהילים מזמור קז, ושם נאמר: "וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו... יראו ישרים ושימחו... מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי ה'". והיינו שעיקר העניין שמברכים בציבור (בעשרה ובמושב זקנים דווקא שלא בכל הברכות כדאי' שם בגמ'), הוא הפצת חסדי ה' והתבוננות בחסדי ה', ומכאן נגזרת ההשתפות של השומעים הנדרשת בברכה.
ועוד, הלא לשון הברכה עצמו הוא "שגמלני", וגמול הוא כידוע השבת דבר כנגד דבר, כדאי' בשמואל (א כד) "כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה", אך הולם אפוא שהשומעים - כנגד מה ששיתפם המברך בחסדי ה' - גומלים לו טובה ומברכים אותו בגמול.

 

[מעיינות]

כנודע הגמ' (ברכות נד ע"א) לומדת דין זה מתהילים מזמור קז, ושם נאמר: "וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו... יראו ישרים ושימחו... מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי ה'". והיינו שעיקר העניין שמברכים בציבור (בעשרה ובמושב זקנים דווקא שלא בכל הברכות כדאי' שם בגמ'), הוא הפצת חסדי ה' והתבוננות בחסדי ה', ומכאן נגזרת ההשתפות של השומעים הנדרשת בברכה

לחץ כדי לכווץ...

לכאו' זה כבר מתקיים כשהשומעים עונים 'אמן', דהרי הפי' של אמן שהם מאמתים את הדברים דהיינו הברכה. ובזה גופא הם משתתפים בברכה.

ואדרבה בעניית מי שגמלך וכו' משמעותה ברכה מצד העונים למברך שהם מברכים את המברך שמי שגמלו כל טוב הוא ימול לו וכו', משא"כ ברכת הגומל עצמה היא כביכול שמברכים לקב"ה על הטוב אשר גמל.

 

[הצעיר שבחבורה]

שלמי נדרים מסכת נדרים הקדמה

ובזה יבא ג"כ לנכון מה שעונים להמברך ברכת הגומל אחר ברכתו "מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה". ולא סגי בענית אמן כמו בכל הברכות שעונים השומעים אמן. אבל הכונה שמברכים אותו שלא ינוכה לו מזכיותיו בעבור הנס שנעשה לו, לכן אומרים לו מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך "כל טוב" סלה בלי נכיון.​

 

[מגדל עוז]

ומדי דברינו נזקקתי ללשון "גמול", ומה השייכות בין ל' גמול לגמילה משדיים "ויעש אברהם משתה גדול ביום היגמל את יצחק"; "גמולי מחלב, עתיקי משדים", שהוא לכאורה לשון התנתקות ועצמאות (בדומה למילה "עתיק", ויעתק צור). ואף הגמל גמול מלשתות מים בכל שעה, ולכאורה עניין גְמול הוא כמעט בהיפך, לשון התחברות ויצירת יחס, אתמהה.
ואפשר לומר שגמול הוא מהמילים המתהפכות שבל' הקודש, כגון מורה, רע ועוד רבים.
אך על פי הנראה גמילה וגמול ממש עניין אחד הם, שהגומל משלים (משַׁלֵם) את הטובה (או הרעה) שעשה לו רעו, ובכך מנתק אותם מן ההזדקקות, החוב והיחס שהיו ביניהם חלקו כל זמן שלא גמל.
ושורש ב' באותיות שלהם הוא "מל", כריתה וחשיפה, כמו מילת האבר ומילת הלב, שכן הגמילה בסופו של דבר מגלה את עומק מה שיש בינינו, שהוא לא חוב או הזדקקות או דחף יצרי שיש לספק אותו, אלא אהבה טהורה, ואכן, שני ה"גמולים" - מבית הוריהם ומן העולם - יצחק ורבקה, נהיים לאוהבים הראשונים בתורה, שכל היחס ביניהם נעדר כל דיבור, אך מלא צחוק ושעשוע. "יצחק מצחק את רבקה אשתו".