נכון וז"ל
'להשתדל בטובת חברו, ולרדוף אחר השלום, ולהיזהר מלאו דלא תשנא, ואף ברשע גמור יש איסור לדעת מהר"מ מלובלין לשנאותו כל זמן שלא הוכיחו. ואין בדור הזה מי שיודע להוכיח, שמא אם היה לו מוכיח היה מקבל וטבעו הרע גרם לו, כמ"ש ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, וכ"ש שאסור לקללו, רק יבקש רחמים עליו שיעזרהו ה' על תשובה שלמה. ולא יכנה שם לחברו, ולא יקראהו בכינוי שכינוהו אחרים.'
וכן כתב החזון איש עוד בשם הח"ח במק"א (יו"ד סי' ב אות כח):
'ועוד יש בזה תנאי שלא יהיה אנוס, וכמ"ש הר"מ פ"ג מהלכות ממרים ה"ג דבניהם ותלמידיהם (=של הקראים) חשיבי כאנוסים וכתינוק שנשבה, ותינוק שנשבה מביא קרבן כדאמר ר"פ כלל גדול, ומצווין אנו להחיותו ואף לחלל עליו השבת בשביל הצלתו. ובהגה"מ פ"ו מהלכות דעות כתב דאין רשאין לשנאתו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה. ובסוף ספר אהבת חסד כתב בשם הגר"י מולין דמצוה לאהוב את הרשעים מה"ט, והביא כן מתשובת מהר"מ לובלין כי אצלנו הוא קדם תוכחה שאין אנו יודעין להוכיח ודיינינן להו כאנוסין, ולכן אי אפשר לנו לדון בזה לפטור מן היבום וכן לעניין שאר הלכות.'