האם מצוות אהבת הגר שייכת בגר מומר? (נצרך בדחיפות) (1 צופה)

[אברך מעמיק]

לכאורה לא ציינו לעיל לדברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (יג, יז) שכתב:
"ואפילו חזר ועבד כוכבים ומזלות – הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו, מאחר שטבל נעשה כישראל. ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן, ואף על פי שנגלה סודן".
ומאידך ברמב"ם (גזילה ואבידה יא, ג) כתב:
אפילו היה בעל האבידה רשע ואוכל נבילה לתיאבון וכיוצא בו מצוה להשיב לו אבידתו אבל אוכל נבילה להכעיס הרי הוא אפיקורוס והאפיקורוסים ועובדי עכו"ם ומחללי שבת בפרהסיא אסור להחזיר להן אבדה כעכו"ם.
כך שלכאורה במבט ראשון נראה כי לגר יש עדיפות על פני ישראל רגיל בכה"ג שעובד ע"ז.
עם זאת אני חייב לציין שנתקלתי בזה מקופיא, ואפילו לא עיינתי במפרשי הרמב"ם.

 

[יצחק א]

ראה יבמות (מז:)

טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו: למאי הלכתא דאי הדר ביה ומקדש בת ישראל ישראל מומר קרינא ביה וקידושיו קידושין:
מבואר שיש לו דין ישראל לכל דבר.
וברמב"ם (איסורי ביאה יג, טז) ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי בית דין גיירום – חשבן הכתוב כאילו הן עובדות כוכבים ובאיסורן עומדין. ועוד שהוכיח סופן על תחילתן שהן עובדות כוכבים ומזלות שלהן, ובנו להן במות. והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן, שנאמר: "אז יבנה שלמה במה".
אמנם בדברי הרמב"ם שם יש איזה סתירה בין ראשית דבריו לסופם, והאריכו האחרונים בענין.
לדוגמא ראה באגרות משה (יור"ד ח"ג קח) "הרמב"ם כתב על נשים ששלמה ושמשון גיירו ונשאום ש'הוכיח סופן על תחלתן שהן עובדות ע"ז שלהן ובנו להן במות'. ומ"מ כתב: 'גר שלא בדקו אחריו ומל וטבל בפני שלושה הדיוטות ה"ז גר, ואפילו חזר ועבד ע"ז הרי הוא כישראל משומד. ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואע"פ שנגלה סודן'. ולכאורה הם דברים סותרין, דממה שכתב שהוכיח סופן על תחלתן משמע שנבטל גרותן, ואיך כתב אח"כ 'ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואע"פ שנגלה סודן', הרי שלא נבטל גרותן? וצריך לומר דעבר זמן גדול עד שהתחילו לעבוד ע"ז, ולכן אין זה הוכחה ממש לבטל גרותן. דהרי התם שנתגיירו בשביל רצון בעליהן, שלא היו נושאין אותן אם לא היו שומרות תורה, הרי זמן גדול שמרו התורה בידען שלא יחזיקו אותן לנשים כשלא ישמרו התורה, ורק אחר זמן גדול תקפה יצר ע"ז עלייהו עד שלא היה איכפת להן אם יגרשום. ולכן לא נבטל גרותן מצד דברים שבלב, אף שלפי האומדנא הוא הוכחה אף שעבר זמן גדול גם על תחילתן שלא קבלו המצות עלייהו אלא אמרו בפיהם לרמות בעליהן ואת הבי"ד, דלבטל הגרות בעינן אומדנא ברורה כאנן סהדי, שזה ליכא בעבר זמן גדול, אלא עניין השערות. לכן קיימו נשותיהם, דהא לא נבטל גרותן, ולא נאסרו אף שנעשו מומרות".

ובכל אופן במקרה שציינת, לכאורה שם יש לנו הוכחה מפורשת כי בשעת מעשה בכלל לא התכוונה לגירות, ובזה לכאורה יודו כל הפוסקים שלא חלה שום גירות.​

לחץ כדי לכווץ...

ייש"כ,
עיקר הראיה שאם מעולם לא היתה כוונה לשמור מצוות לא הוי גר, היא מדברי התוספות והראשונים בענין "כותים גרי אריות", תוספות חולין ג ועוד, ר"ן יבמות כד:
(אמנם זה לא לגמרי פשו, כי יש ראשונים שסברו שגם למ"ד גרי אריות הם כן גרים מדאורייתא, והאריך בזה התשובה מאהבה)

 

[יצחק א]

לכאורה לא ציינו לעיל לדברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (יג, יז) שכתב:
"ואפילו חזר ועבד כוכבים ומזלות – הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו, מאחר שטבל נעשה כישראל. ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן, ואף על פי שנגלה סודן".
ומאידך ברמב"ם (גזילה ואבידה יא, ג) כתב:
אפילו היה בעל האבידה רשע ואוכל נבילה לתיאבון וכיוצא בו מצוה להשיב לו אבידתו אבל אוכל נבילה להכעיס הרי הוא אפיקורוס והאפיקורוסים ועובדי עכו"ם ומחללי שבת בפרהסיא אסור להחזיר להן אבדה כעכו"ם.
כך שלכאורה במבט ראשון נראה כי לגר יש עדיפות על פני ישראל רגיל בכה"ג שעובד ע"ז.
עם זאת אני חייב לציין שנתקלתי בזה מקופיא, ואפילו לא עיינתי במפרשי הרמב"ם.

לחץ כדי לכווץ...

המ"מ מפרש שמה שמחזירים אבידתו הוא במומר לאכול נבילות לתאבון.

 

[אברך מעמיק]

המ"מ מפרש שמה שמחזירים אבידתו הוא במומר לאכול נבילות לתאבון.

לחץ כדי לכווץ...

זה כמובן קשה בלשון הרמב"ם "ואפילו חזר ועבד כוכבים ומזלות – הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו" משמע אפילו עבד עבודת כוכבים, אבל באמת אחר כך ראיתי כי המפרשים (כס"מ שם ומל"מ בהלכות גזילה ועוד) מאריכים הרבה בקושיא הזו, ומפלפלים בדבר המ"מ, יעו"ש.

 

[יצחק א]

זה כמובן קשה בלשון הרמב"ם "ואפילו חזר ועבד כוכבים ומזלות – הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו" משמע אפילו עבד עבודת כוכבים, אבל באמת אחר כך ראיתי כי המפרשים (כס"מ שם ומל"מ בהלכות גזילה ועוד) מאריכים הרבה בקושיא הזו, ומפלפלים בדבר המ"מ, יעו"ש.

לחץ כדי לכווץ...

הערה נכונה

 

[אברך מעמיק]

שלום לחו"ר הפורום.
גר שנתגייר כדת וחזר לסורו, נחשב להלכה כ"ישראל מומר" לכל דבר.
האם במצב שאינו עושה מעשה עמך, עדיין נוהגת בו מצוות העשה של "ואהבתם את הגר"?

• מצד אחד, על ישראל מומר אין חיוב "ואהבת לרעך".
• מצד שני, שמא התואר "גר" לעניין מצווה זו אינו פוקע לעולם?

אשמח למקורות וסברות. תודה!

לחץ כדי לכווץ...

לכאורה יש להביא ראיה לנידון מדברי המכילתא (משפטים כג,ד) עה"פ "כי תפגע שור אויבך או חמורו תעה, השב תשיבנו לו."
ובמכילתא אמרו: "שור אויבך". רבי יאשיה אומר: אויבך זה גוי. וכן מצינו, שהגוים קרויים אויבים לישראל בכל מקום, שנאמר: (דברים כג,י) "כי תצא מחנה על איביך". (דברים כא,י) "כי תצא למלחמה על איביך". רבי אליעזר אומר: בגר שחזר לסאורו הכתוב מדבר. רבי יצחק אומר: בישראל משומד הכתוב מדבר. רבי נתן אומר: בישראל עצמו הכתוב מדבר, ומה תלמד לומר "אויבך"? אלא אם הכה את בנו, או שעשה עמו מריבה, נעשה אויבו לשעה.

מבואר דלדעת רבי אליעזר הפסוק מדבר על גר אשר אע"פ שחזר לסורו, מכל מקום חייבים להשיב אבידתו (ובצפנת פענח איסו"ב יז, אף העלה צד דהרמב"ם פסק כוותיה). ומאידך מפורש בפסוק כי אותו גר, אע"פ שמשיבין אבידתו, מוגדר כאויבך (שהרי כל התנאים החולקים על רבי נתן שם, ס"ל דאויב שנאמר בקרא הוא אויב על פי דין), ומבואר שאין מחויבים על אהבתו.

אמנם יש לדון בדעת רבי יצחק (במכילתא שם) שחולק של עם רבי אליעזר, האם זה בגלל שלדעתו גר גרוע מישראל משומד, או להיפך, שגר עדיף על ישראל משומד כיון שאינו נקרא 'אויב' שהרי אסור לשונאו.
ובפשטות הכוונה שהוא חולק ומחמיר על הגר שחזר לסורו שכלל לא חייבים להחזיר לו, וכמו שכל הדרגות שם בברייתא הולכות מהכבד אל הקל, ולדעתו רק בישראל מומר לתיאבון חייבים להחזיר (כמבואר בע"ז כו:) אבל גר שחזר לסורו הוא כגוי גמור לענין זה, ועל דרך זו פירשו המפרשים במכילתא שם.