יש"כ
לא ולו מחמת דהסיבה שהיא מברכת כנודע היא מחמת דיש לה זיקה על גוף המצווה ואי הציווי הוא כעין פטור
אבל אם יש לגוי קיום מצווה,
זה הקושיא הבאה..
מה ראה שם?
שם מירי לגבי להוציא את המחויב
תמוה בעיני ועיין ר"ן בקידושין לא בערך וראב"ד ריש תו"כ וקוב"ש קמא בערך
סגי בהכי מתרי טעמי א נמצאת דעשייתו אין טעונה ברכה וב דמהאי טעמא מופקע הוא מעשיית מצווה בעיקרה ולא רק מציווי
אמת. אבל מהמבואר בסימן תקפט שאיש שכבר יצא ידי חובת שופר יכול לתקוע בשביל אשה והיא תברך, חזינן שיש ערבות ע"ז, ולכאורה צ"ע שהרי אישה אינה חייבת ומה שייך ערבות. והוכיח הגרשז"א במנחת שלמה לר"ה כ"ט ב' שהאשה יכולה להכניס את עצמה ל"חיוב", ושפיר יש ערבות. וא"כ יל"ד שנכרי אינו יכול להוציאה מהאי טעמא. וצ"ע.
אם תוכל להביא בקצרה מה אומרים? [א"צ בציטוט רק מה שאתה זוכר]
למה זה טענה שא"א לצאת ידי שמיעה, הא ס"ס יש לזה שם מעשה מצווה?
מה הכוונה מופקע מעשיית המצווה אם יש לזה שם מעשה מצווה?
ומנ"ל שגוי אינו יכול להכניס עצמו לחיוב כאינו מצווה ועושה
מוכרחים לומר שיש חילוק בין גוי לאשה. דנשים נפטרו רק מהציוי ומהחובה, אבל המה בכלל ישראל ושייך אצלם קיום תורה ומצוות (וגם יכולה להכניס עצמה לחיוב כדברי הגרשז"א). משא"כ גוי, אינו בכלל ישראל, וכונת הר"מ דרק יש לו איזה עניין כל דהו שמקיים רצון ה' מרצונו, אבל אין לזה תורת מעשה מצוה (ולא יהיה אלא כחרש שוטה וקטן שפטורים ואינם יכולים להוציא אחרים ידי חובתם).
מה ההכרח?
