אני יכול לתפוס כאן כמה דוגמאות של ויכוחים שמקורם בשכל או ברגש כביכול, ובהם גם אתה תסכים שההכרעה הרגשית היא יותר צודקת.
?
כשכתבתי את הדברים עמדו לי בראש שני דיונים שעלו כאן לאחרונה שלדעתי עומדים בקריטריונים הנ"ל,
אני שמח שבפועל לא כתבתי אותם, כי לאחר מחשבה נוספת [- שכל מול רגש...] הגעתי למסקנה שזה רק יפתח ויכוח חדש בנושאי הדיונים ההם, והאם זה אכן כך וכו'.
לגופו של ענין, גם אם נניח שאין ויכוח כזה שאתה תכריע ברגש, אבל הכרעות בהחלט אמורות להיות מוכרעות גם עם הרגש, וגם על פי תורה.
אזכיר רק כמה דוגמאות:
אדם שמסתפק איזה נושא ללמוד, או לחילופין באיזו שיטה ללמוד, או ממי ללמוד, וכרגע מתחשק לו מאוד ללמוד בצורה מסוימת, הוא 'מרגיש' שככה יהיה לו יותר חשק ללמוד, או יותר ריכוז וכו', אבל נשאל אותו מה ההסבר שהמצב יהיה יותר טוב מעכשיו, והוא יודה שאין לו שום הסבר, רק משיכה פנימית לנושא זה. האם תמליץ לו לעזוב את מקום לימודו הנוכחי שבסה"כ הוא לומד שם לא רע, לטובת מקום לא ידוע, שיתכן והוא יכשל שם?
ע"פ חז"ל התשובה היא: אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ, ואין אדם לומד אלא מה שליבו חפץ. האם זה לא רגש שגובר על השכל?
דוגמא נוספת שאולי היא לא 'דיון' או התלבטות, אבל קצת ממחישה את הדברים.
על הפסוק 'ונתן לך רחמים ורחמך' מסביר האוה"ח הקדוש,
כי היות ובדרך הטבע אדם שהורג אנשים אחרים הוא מאבד את רגש הרחמים והוא הופך להיות אכזרי, במלחמת מצוה התורה מבטיחה שלא ינזקו בזה הלוחמים אלא זה יוליד רחמים.
אבל אנחנו רואים שבלי הבטחת התורה היה חשש אמיתי שאדם שהולך להרוג יהפך מזה לאכזרי. ולמה, הרי הוא יודע שהוא פועל נכון ועל פי תורה, השכל מורה כך לעשות, והשכל גם מורה שזו לא אכזריות, ולו בגלל שהתורה אמרה את זה, והקב"ה הוא מלא רחמים לכל יצור. אז מדוע הלב והרגש יאבדו את מידת הרחמים כשאדם פועל בצורה נכונה
ולא אכזרית?
כי המציאות היא שהרגש פועל והוא נמשך אחר הפעולות גם כן, ובזה לא מועיל השכל מאומה [או לכל הפחות מועיל מעט בלבד].
וההסבר פשוט: הרגש קיים, הוא פעיל, והוא מעורב בפועל בהחלטות שלנו.
ודאי שתפקידנו הוא להשליט את השכל על הרגש, אבל זה רק במקום שאנו יודעים בוודאות שההרגש הוא לא נכון, ושהשכל צודק, דוגמת מה שכתבתי לעיל על התמודדות מול ניסיון לעבירה שזה רגש, שאמורים להשתלט עליו עם השכל, או לחילופין להשתמש באותו כלי נשק עצמו שזה הרגש.
אבל להגיד שלפעול על פי רגש זה לפעול בלי דעת ובעיוורון?
זו טעות מוחלטת, כי השכל שלנו מרכיב את שכלו גם מהרגש.
מהיכן אתה יודע האם דבר הוא טעים או לא? האם דבר הוא משמח או לא? האם דבר הוא מהנה או לא?
או ממה שסיפרו לך, שזה שכל, וזו ידיעה פחות מושלמת. או ממה שהרגשת בעצמך, שנהנית, שהיה לך טעים וכדו', שזה רגש.
בפעם הבאה שתבוא להחליט האם לעשות את הדבר הזה שוב פעם, זה יהיה משכל או מרגש?
השכל יאמר לעשות את זה [אולי גם הרגש, אבל זה לא רלוונטי לענין], כי הוא קיבל את מקורות המידע שלו מהרגש.
א. החוש זה רגש...
ב. תצרף את המילים שנכתבו בהמשך:
ודרך אגב, 'שכל' זה לא חכמה. גם לטיפש יש שכל וחשיבה. אולי היא לא נכונה מספיק, וכמו שכל דעת בעלי בתים היא 'היפך' דעת תורה. אבל עדיין היא 'דעת' בעלי בתים [לא שצריך לייחס לה חשיבות כל שהיא ח"ו, אני רק בא לומר ששימוש בשכל 'לא נכון' אין זה אומר שאין 'שכל'].
